חוק דואר זבל – סיור מודרך

על החוק למניעת דואר זבל אלקטרוני, בעקבות חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 40) התשס"ח-2008.

הכלל
חוק הספאם בישראל הוא למעשה סעיף 30א לחוק התקשורת, שקובע:
לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות הודעה אלקטרונית, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען בכתב.

ההגדרות
מהו דבר פרסומת? לכך שני תנאים: אופן ההפצה והמטרה.
אופן ההפצה: מופץ באופן מסחרי;
המטרה: לעודד רכישת מוצר או שירות, או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת.
המסחריות לא מתייחסת למטרה – אלא לאופן, כך שייתכן וגם עמותה ללא כוונות רווח, ששולחת הודעות ועדכונים במטרה להשיג תרומות – תיחשב כמפרסמת דבר פרסומת.

מיהו מפרסם? 3 מפרסמים יש: א. מי שמופיע בפרסום כמען להתקשרות; ב. מי שתוכנו של דבר של הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו; ג. מי שמשווק את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר.
הגדרה רחבה מאוד, שכוללת את כל מי שאפשר לחשוב עליו כ"מפרסם" וגם עוד כמה אחרים.

מהי הסכמה מפורשת? הסכמה מפורשת של הנמען (מי שמקבל את הפרסומת) בכתב, בדואר אלקטרוני או בשיחה מוקלטת.

החריגים
החריג הראשון לכלל הוא שפנייה חד-פעמית מותרת, אם הנמען הוא בית עסק, והפנייה היא הצעה להסכים לקבל דברי פרסומת.
החריג השני הוא במקרה שהנמען מסר את הפרטים שלו, וצריך למלא 4 תנאים:
א. הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות.
ב. הפרסומת היא למוצר או שירות דומה לזה שהנמען רכש בפעם הראשונה.
ג. המפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח פרסומות.
ד. המפרסם נתן לנמען הזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל פרסומות, והנמען לא הודיע.

חזרה מהסכמה
גם אם הנמען הסכים לקבל פרסומות (או שהוא מסר פרטים – לפי החריג השני), בכל שלב הוא יכול להודיע על סירובו לקבל פרסומות – או בכתב או באותה דרך שבה שוגרה הפרסומת.

הפרסומת
ההגדרה לפרסומת היא כאמור די רחבה, וכל פרסומת כזו צריכה לעמוד בכמה תנאים:
א – המילה "פרסומת" צריכה להופיע בכותרת הודעת הדוא"ל.
ב – יש לציין את שם המפרסם, כתובת ודרכי התקשרות.
ג – יש ליידע בכל פרסומת את הנמען לגבי זכותו לסרב לקבל פרסומות, ולצרף כתובת דוא"ל של המפרסם לצורך מתן הודעת הסירוב.

הפיקוח
מנהל של תאגיד או מי שאחראי על שיווק ופרסום בתאגיד חייב לפקח על ביצוע החוק הזה ולעשות כל שניתן כדי למנוע את הפרתו על-ידי התאגיד.
אם אכן הופר החוק על-ידי עובד של תאגיד, ההנחה היא שגם המנהל או אחראי הפרסום הפרו את חובתם – אלא אם הוכיחו שהם עשו כל שניתן כדי למנוע זאת.

העונש
זה מחירון הקנסות:
שליחת דוא"ל פרסומי ללא הסכמה – עד 150,000 ש"ח.
שליחת דוא"ל פרסומי בלי לציין את 3 הפרטים (המילה פרסומת, שם המפרסם, זכות הסירוב) – עד 49,800 ש"ח.
מנהל תאגיד או אחראי פרסום שלא פיקח על ביצוע החוק – עד 49,800 ש"ח.

הפיצוי
בנוסף לעונש הפלילי (שהמדינה יכולה לתבוע), גם אזרח שקיבל את הפרסומת בניגוד לכללים יכול לתבוע. אין צורך להוכיח נזק שנגרם כתוצאה משליחת הפרסומות, ואפשר לפסוק פיצוי של עד 1,000 ש"ח לכל פרסום שהתקבל בניגוד לחוק.
בנוסף, אם נגרם לנמען נזק כתוצאה מהפרסומות – הוא יכול לתבוע גם בעבור הנזק.

לצורך הפיצוי יש צורך שהמפרסם שלח את הפרסומת "ביודעין" בניגוד לחוק. ההנחה היא שאכן המפרסם שולח ביודעין, אלא אם הוא הוכיח אחרת. גם אם הפרסומת נשלחה לכתובות דוא"ל רנדומליות – זה עדיין נחשב כאילו הוא שלח את הפרסומת בניגוד לחוק ביודעין.

הבעיות
הבעיה העיקרית היא כנראה הפירוש של דבר פרסומת. צריך לחכות ולראות כיצד בית המשפט יפרש את הביטוי "באופן מסחרי", והאם הוא יפרש בצורה רחבה או מצומצמת את הביטוי "מטרתו לעודד הוצאת כספים".
לדוגמה, עמותה ללא כוונות רווח ששולחת מידע אודות הפעילות שלה, כשהמטרה שלה לטווח ארוך היא אכן לקבל תרומות למימון פעילותה. האם העובדה שלא מדובר במטרה ישירה תוציא את המקרה הזה מתחום ה"מטרתו לעודד הוצאת כספים"? האם העובדה שמדובר במוסד ללא כוונות רווח תוציא את המקרה הזה מתחום ה"באופן מסחרי"?

החריג השני שציינתי למעלה – גם הוא בעייתי מאוד לגבי עמותות. החריג מאפשר לשלוח דוא"ל פרסומי לאנשים שנתנו לגוף המפרסם את הפרטים שלהם "במהלך רכישה של מוצר או שירות", כך שהאפשרות של עמותה ללא כוונות רווח להשיג פרטים מאנשים בצורה הזו היא מאוד מצומצמת.

גשם של נובמבר כותבת שמוטב להשאיר את הנושא הזה לפתרונות טכנולוגיים פשוטים שכל גולש יכול לאמץ ושבאמת עובדים, במקום חקיקה שלא מועילה ואולי אפילו מפריעה.

החוק פוגע בעיקר בעסקים קטנים והגונים (במידה כזו או אחרת), ולא מטפל בספאמרים הכבדים (שהם ממילא עבריינים ונמצאים מחוץ לישראל) או בפוליטיקאים שהפרסומים שלהם לא עונים להגדרה של "דבר פרסומת" בחוק.

מהצד השני של בעיית העמותות, מעניין אם הפרסומים של כת הסיינטולוגיה, תחת השמות "העמותה לשגשוג וביטחון במזרח התיכון" ו"עמותת מגן לזכויות אנוש", יכולים להיחשב כדבר פרסומת. בסופו של דבר, המטרה היא הוצאת כספים – אבל זה דורש פרשנות קצת מרחיבה. הסיינטולוגיה לא עובדת על מודל של תרומות מבחוץ כמו עמותות רגילות, אלא על שכנוע אנשים להצטרף לכת – ותשלום של החברים המצטרפים רק בשלב השני.  בעוד העמותות הרגילות כנראה שלא יוכלו לשלוח דוא"ל פרסומי (מכיוון שהמטרה היא השגת תרומות), אולי העמותות הסיינטולוגיות דווקא כן יוכלו.
 

עדכון: נתקלתי בפוסט של חנן כהן על החוק. הוא מזכיר למשל שמכתבי שרשרת מפלצתיים לא נכללים בחוק.
הוא גם כותב שארגונים ללא מטרות רווח לא נכללים בחוק, אבל לא מסביר למה ועל מה הוא מסתמך. הוא כותב שבתהליך החקיקה הייתה מחשבה על ההבדל בין דואר מסחרי ולא מסחרי, אבל לא מסביר איך זה התבטא בחוק עצמו, אם בכלל. 
חנן מפנה גם לאתר של איגוד האינטרנט הישראלי בנושא, שם כותבים ש"מסר שאינו מסחרי לא ייחשב כדואר זבל". 
כאמור, לשון החוק היא שונה. המילה "מסחרי" לא מתייחסת לאופי התוכן עצמו, אלא לאופן ההפצה. יש הפרדה ברורה בחוק בין אופן ההפצה ובין המטרה של המסר מבחינת התוכן. 
לא ברור בדיוק מה זה "מופץ באופן מסחרי", אבל ברור שעצם זה ש"המטרה לא מסחרית" זה בהחלט לא מספיק לענות על הדרישה.

יהונתן קלינגר כותב על חוק הספאם והמשמעות שלו לגבי פייסבוק, וגם על החוק באופן כללי.

 

החוק ייכנס לתוקפו ב-1.12.08.