אז מתי יהיו בחירות? סיור קצר בחוק יסוד: הממשלה

התשובה הקצרה היא שלא יודעים, הקצת-פחות-קצרה היא לא לפני 10.2.09.

הנה התשובה היבשה, פחות קצרה ודי מסובכת:

חוק יסוד: הממשלה

הדין הרלוונטי הוא חוק יסוד: הממשלה.

התחלנו בסעיף 19 – ראש הממשלה מודיע לנשיא שהוא מתפטר, ואיתו מתפטרת הממשלה כולה.
מכאן מגיעים לסעיף 7(א) – הנשיא מתייעץ עם נציגי הסיעות, ובתוך 7 ימים מהתפטרות הממשלה – מטיל על אחד מחברי הכנסת את תפקיד הרכבת הממשלה.
סעיף 8 – לחבר הכנסת הזה יש 28 ימים להרכבת הממשלה, והוא יכול לבקש ארכה של עד 14 ימים נוספים

זה בעצם מה שהיה עד עכשיו. עכשיו אנחנו מגיעים לסעיף 9(א) – חבר הכנסת (ציפי לבני) הודיע שאין בידו להרכיב ממשלה, והנשיא צריך להטיל את התפקיד על ח"כ אחר, או להודיע שהוא אינו רואה אפשרות להגיע להרכבת ממשלה. לנשיא יש 3 ימים מאז שהח"כ מודיע לו, אבל הוא כמובן יכול גם להודיע עוד באותו יום שהוא לא רואה אפשרות להרכבת הממשלה. הנשיא לא חייב להתייעץ מחדש עם נציגי הסיעות.

בהנחה שהנשיא לא יטיל על ח"כ אחר את מלאכת הרכבת הממשלה, נגיע לסעיף 10(א) – רוב חברי הכנסת (כלומר – 61 ח"כים) רשאים לבקש מהנשיא בכתב להטיל את התפקיד על ח"כ מסוים. הבקשה צריכה להגיע תוך 21 יום מאז שהודיע הנשיא כי אינו רואה אפשרות להרכבת ממשלה.

גם בהנחה שאין מצב בכנסת הנוכחית ש-61 ח"כים יתמכו במועמד אחר לראשות הממשלה – עדיין לפי החוק יש להמתין 21 ימים. אחרי 21 ימים אנחנו מגיעים לסעיף 11(א) לפיו הנשיא צריך להודיע ליו"ר הכנסת שלא הוגשה בקשה. לפי סעיף 11(ב), כשהנשיא מודיע על כך -רואים את הכנסת כאילו החליטה להתפזר והבחירות לכנסת יתקיימו ביום ג' האחרון שלפני תום 90 הימים מהודעת הנשיא.

עד כאן החוק.

התאריכים

לבני תודיע לנשיא ב-26.10.08. כעת סופרים 21 יום ומגיעים ל-16.11.08. מכאן סופרים 90 יום ומגיעים ל-14.2.09. יום ג' שלפני הוא ה-10.2.09. זהו התאריך המוקדם ביותר.

זאת כאמור בהנחה שהנשיא יודע כבר ב-26.10 שהוא לא רואה אפשרות להרכבת הממשלה. יש לו 3 ימים להחליט על כך, ואם הוא אכן ימתין 3 ימים – כל התאריכים יזוזו ב-3 ימים קדימה, היום ה-90 יהיה 17.2.09 שהוא יום ג' ולכן זה יהיה יום הבחירות. אם הנשיא ימתין רק יומיים, היום ה-90 יהיה 16.2.09 והבחירות ייערכו ב-10.2.

עד ה-16.11 הכנסת יכולה לחוקק חוק לפיזור הכנסת, ובו היא קובעת את מועד הבחירות – לא יאוחר מ-5 חודשים מקבלת החוק (כלומר – 16.4.09). עד ה-16.11 אנחנו נמצאים בהליכים להרכבת ממשלה, ולכן הכנסת יכולה להחליט לפזר את עצמה ולקבוע תאריך לבחירות חדשות (ואז ההליכים להרכבת ממשלה חדשה נפסקים), אבל מרגע שהנשיא הודיע ליו"ר הכנסת שלא הגיעה אליו בקשה בכתב במהלך 21 הימים, הכנסת כבר לא יכולה לקבוע תאריך אחר לבחירות.

התקשורת

בניגוד למה שנכתב באתר nrg, לראש הממשלה אין סמכות לפזר את הכנסת לאחר שהוא כבר התפטר.
באותה הזדמנות עניתי גם ל-2 השאלות של אמנון מרנדה מ-ynet: האם 21 הימים נספרים בתוך תקופת ה-90 (חוק היסוד אומר במפורש שלא), והאם ניתן לחוקק חוק לפיזור הכנסת באותה תקופה (ההערכה שלי – בתקופת ה-21 כן, בתקופת ה-90 לא).
שחר אילן מהארץ כנראה באמת קרא את חוק היסוד, והניתוח שלו נכון (הוא רק לא ציין שהנשיא לא חייב להתייעץ במשך 3 ימים אלא יכול להחליט מייד – שהרי הוא כבר ביצע סבב התייעצויות לפני שהטיל את התפקיד על לבני). פנחס וולף מוואלה מגיע לאותה מסקנה (17.2) אבל בלי להתעמק הסברים,  ורק בנענע (עם נדב פרי, רונן ליבוביץ' ורביב דרוקר) מציינים גם את האפשרות של ה-10.2.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הכנסת, הממשלה | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

עוד על צילום אנשים ועל פרטיות

על פרסום תמונות שצולמו ברשות הרבים, בעקבות פס"ד א 1591/07 אירינה יעקובסון נ' גלעד אביגד ופס"ד א 6023/07 שגב ישראל אפריאט נ' ידיעות אחרונות בע"מ.

לפני חודשיים, באוגוסט 2008, ניתן ע"י בית המשפט העליון (השופט אליעזר ריבלין) פסק הדין בעניין מנשה דרור צדיק נ' עיתון הארץ ואלכס ליבק. אפשר לקרוא כאן את הפס"ד, וכאן את הפוסט שלי בנושא. בספטמבר ניתן פסק הדין בעניין אירינה יעקובסון ע"י השופט נחום שטרנליכט מבית משפט השלום בפתח תקווה, ובאוקטובר ניתן פסק הדין בעניין שגב ישראל אפריאט ע"י השופט ארנון דראל מבית משפט השלום בירושלים.

אגב, תמונתו של אפריאט פורסמה בפברואר 2007.

The Four Species Market


     

אירינה במכון הכושר

יעקובסון צולמה במכון כושר, בעת שהעבירה אימון ספינינג. התמונה פורסמה במודעת פרסומת של המכון. השופט שטרנליכט כותב כי פרסום תמונה כזו מהווה פגיעה בפרטיות: "אישה שהולכת לאימון במכון כושר איננה צריכה להעלות בדעתה כי תצולם בעת האימון ותמונתה תפורסם". זו קביעה כללית והתחלתית, ולאחריה שואל השופט שתי שאלות: האם הסכימה לצילום, והאם הסכימה לפרסום. שהרי פגיעה בפרטיות היא רק כאשר אין הסכמה.

השאלה הראשונה נשמעת הגיונית ונכונה, אבל לא ברורה לי המשמעות שלה. הצילום אינו פעולה הפוגעת בפרטיות לפי לשון החוק, אלא רק "פרסום תצלומו של אדם…", ולכן לא דרושה הסכמה בשלב המשפטי הזה.

השאלה השנייה היא המרכזית – האם יעקובסון הסכימה לפרסום התמונה? השופט כותב כי יעקובסון הבחינה שמצלמים בחדר הכושר, ולכן היה עליה להבחין בכך שמצלמים גם אותה (או לפחות להתייחס לאפשרות הזו כאפשרות סבירה). בנוסף, לאחר שנודע לה על הפרסום – היא לא הביעה התנגדות מיידית, אלא רק שבועיים מיום הפרסום. השופט לומד מכך על הסכמתה של יעקובסון לפרסום. וכך הוא מסכם:

"משהסכימה התובעת לפרסום התמונה ללא דרישה מוקדמת לתשלום, אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו. הפרסום איננו מהווה פגיעה בפרטיות".

The Four Species Market


     

שגב במצעד הגאווה

אפריאט צולם במצעד הגאווה של 2004 בירושלים, לבוש מדי צה"ל ואוחז את דגל הגאווה. התמונה פורסמה בעיתון 'ידיעות אחרונות' שלוש פעמים, פעם אחת בדיווח אודות מצעד הגאווה ופעמיים נוספות בהקשרים כלליים הנוגעים להומוסקסואלים בצבא.

אפריאט ידע כי מצלמים באותו אירוע, ו"אחרי שניים שלושה פלאשים של הצילום הוא מסר את הדגל, הוריד את הכומתה וזז הצידה". לאחר הפרסום הראשון הוא התקשר למערכת העיתון וביקש שלא יפרסמו את התמונה שוב. לאחר הפרסום השני עורך דינו שלח מכתב למערכת ודרש פיצויים, ולאחר הפרסום השלישי הוגשה התביעה.

אפריאט תובע רק בגין שני הפרסומים האחרונים:  אלה שנעשו לאחר שהודיע על התנגדותו לשימוש בתמונתו, וכן נעשו שלא בהקשר למצעד הגאווה הספציפי בו צעד אלא בהקשר כללי של הומוסקסואלים בצבא.

השופט דראל מתמקד בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" מהווה פגיעה בפרטיות. דראל קובע כי בעצם ההליכה למצעד הגאווה יש הסכמה לפגיעה כזו בפרטיות, ואכן הפרסום הראשון נעשה תחת אותה הסכמה ולכן אינו מהווה פגיעה בפרטיות.


     

"בלי חרטות"

השופט דראל מהלל את הזכות לפרטיות ולאנונימיות ואת מעמדה הרם והחשוב במשפט הישראלי, וקובע כי יש להתיר למי שהסכים לוותר על פרטיותו לחזור בו מהסכמתו. הוא מסביר זאת בין השאר בכך שמדובר בזכות חשובה, וכן ממהות הפגיעה, וכן מכך שאין אינטרס ציבורי מיוחד בפרסום תמונותיו של אפריאט בדיווחים שאינם קשורים בו.

"מכאן, המסקנה כי התובע היה רשאי לחזור בו מהסכמתו, כפי שנלמדה מהשתתפותו במצעד הגאווה, לפגיעה באנונימיות שלו. הפרסומים השני והשלישי נעשו אפוא שלא בהסכמת התובע והם מהווים פגיעה בפרטיותו".

השופט דראל פסק פיצויים לטובת אפריאט, וכן צו מניעה האוסר על העיתון להשתמש שוב בתמונה.

זה כמובן מנוגד לחלוטין לפס"ד יעקובסון, בו נקבע שלאחר שהתקבלה ההסכמה לא ניתן לבטלה. סתירה יסודית כל-כך בין שני פסקי דין היא מתקבלת אולי כשמדובר בפסקי דין של בתי משפט שלום במחוזות שונים, אולם פסק הדין של השופט דראל מנוגד גם לפס"ד דרור צדיק. אם שטרנליכט הסכים לראות בהתנגדות מיידית (שלא הייתה) כמבטלת הסכמה, השופט ריבלין התיר פרסום של תמונה אפילו כאשר המצולם התנגד כבר במעמד הצילום: הדגש בפס"ד דרור צדיק לא היה על ההסכמה או אי-ההסכמה של המצולם, אלא התחייבותו של הצלם שלא להשתמש בתמונה. השופט ריבלין כתב כי למרות התנגדותו של המצולם – אם הצלם לא היה מבטיח שלא להשתמש בתמונה, הרי שהיה מותר לו להשתמש בה ולפרסם אותה.

The Four Species Market


     

בשולי הדברים 1: פרטיות ותביעות

התביעה כנראה הוציאה את אפריאט מאנונימיותו הרבה יותר מפרסום התמונות. מי שיחפש עכשיו את שמו יגיע כמובן לפסק הדין המוצג גם באתר בתי המשפט וגם באתרים משפטיים שונים המציגים פסקי דין. אפשר גם לקרוא על אפריאט בכותרות גדולות באתרי החדשות השונים (רק באתר Ynet לא מצאתי דיווח על כך). חלק מהכותרות מחמיאות פחות מאחרות, אך כל הכתבות מקפידות כמובן להזכיר את שמו ואת נטיותיו. בין שאר התוצאות במנועי החיפוש אפשר גם לפגוש טקסטים פרי עטו, החתומים בשמו כמובן, ועוסקים (בעקיפין כמובן) בנטיותיו המיניות.

יש כאן מצד אחד תהייה לגבי אפריאט עצמו – האם מדובר כאן בפגיעה בפרטיות, או רק בניסיון לקבל כסף? (לא שזה רלוונטי להכרעה המשפטית).
מצד שני יש כאן תהייה כללית לגבי הליכים משפטיים הנוגעים לשמירה על הזכות לפרטיות. אדם הנעזר במערכת המשפט הישראלית כדי להגן על פרטיותו ולקבל פיצוי על פגיעה שנעשה בפרטיותו – למעשה רק חושף עצמו יותר ויותר.


     

בשולי הדברים 2: תביעה לכיוון הלא נכון

מאחורי פס"ד אפריאט עומד סיפור לא קל. וכך מתאר השופט דראל את הנזק ששגב טוען שנגרם לו:

"לאחר פרסום התמונה במסגרת הפרסום השני החלה מריבה קשה בינו לבין אחיו, אשר אחד מהם אדם חרדי. בסופו של דבר הוא הותקף פיזית על ידי האחים ונאלץ לעבור טיפול רפואי. בנוסף הוא מתאר כי אחיו זרקו את מיטתו ואת הארון שלו מהבית והרסו ציוד השייך לו.  עוד הוא מוסיף כי לאחר פרסום הכתבה האשימו אותו בני משפחה ומכרים בגרימת מחלתה של אמו. התובע מוסיף ומספר כי אביו גרש אותו מהבית המגורים של המשפחה והוא נאלץ לעבור להתגורר בבית דודתו שגרה בדירה שכורה תוך שהוא לן על הספה בסלון דירתה. אביו הודיע לו שהוא מנשל אותו מן הירושה אף שהובטח לו בעבר כי דירת הוריו תעבור אליו בירושה בלעדית. הוא מוסיף כי בסופו של דבר התפייס עם האב אך היחסים לא חזרו לקדמותם והם צוננים לגמרי. בעקבות הפרסום גם המעביד של התובע גילה את נטיותיו והשמועה עשתה לה כנפיים עד שהדבר הגיע לחוסר נעימות שכזו שהוא נאלץ לעזוב את עבודתו".

התביעה על הנזק הוגשה כנגד ידיעות אחרונות, ומותר לתהות האם לא מדובר בתביעה לכיוון הלא נכון.

פורסם בקטגוריה חופש ביטוי, פסיקה, פרטיות | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

ממשלת מעבר ומינוי שופטים (2)

הישיבה

שלשום תהיתי לגבי המצב המשפטי של מינוי שופטים בעת ממשלת מעבר.
לפי הדיווח של אביעד גליקמן, הוועדה התכנסה אתמול בבוקר, ובפתח הישיבה הודיעו הנשיאה ביניש והשופטים פרוקצ'יה ולוי "כי לוועדה אין סמכות למנות שופטים חדשים בעקבות הגדרתה של הממשלה כממשלת מעבר. הם התבססו על פסיקת בית המשפט העליון בעבר בפסק דין לנדשטיין".

בעקבות זאת הגיע לחדר הישיבה היועץ המשפטי לממשלה "ובמשך דקות ארוכות הסביר כי לוועדה ישנה סמכות חוקית ומשפטית, ושטח בפני החברים את הנימוקים לכך".

לצערי, לא פורסמו הנימוקים של ביניש ומזוז. הרבה שאלות מעניינות עלו כאן, כמו המעמד של חוות הדעת המשפטית: האם יש לחוות דעת של שופטי בית המשפט העליון, בתור חברי הוועדה לבחירת שופטים, מעמד מחייב כלשהו כלפי הוועדה? והאם חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הוועדה לבחירת שופטים? והשאלה המרכזית, כמובן, האם אפשר למנות שופטים בעת ממשלת מעבר.

הוועדה

תיקון מס' 55 לחוק בתי המשפט, שהתקבל השנה, קובע שהחלטות על מינוי שופט יתקבלו בוועדה לבחירת שופטים ברוב של 7 מתוך 9. במקור, התיקון נועד להפחית מעט מכוחם של 3 שופטי בית המשפט העליון בוועדה (כך שהם יצטרכו תמיכה של עוד 4 חברים כדי למנות שופט, במקום של עוד 2 לפני התיקון). היום התכנסה הוועדה בפעם הראשונה מאז התיקון לחוק, והתברר שהתיקון דווקא מגביר את כוחם בצורה דרמטית: אם בעבר היה צריך 5 קולות נגד כדי להטיל וטו על מועמד מסוים, והיה ניתן להעביר מינוי ללא תמיכה של אף שופט – כיום המצב שונה. כל 3 חברי ועדה יכולים למעשה להטיל וטו על בחירת מועמד – אפילו על ידי הימנעות. אם, לדוגמה, 3 שופטי בית המשפט העליון מודיעים מראש כי יתנגדו לבחירת שופטים בישיבה הזו – למעשה הישיבה כולה הופכת למיותרת ואף שופט חדש לא יכול להיבחר.

לפי הדיווח באתר nrg, שלושת השופטים לא הודיעו כ יתנגדו לבחירת שופטים – אלא פשוט עזבו את הישיבה. לפי חוק בתי המשפט, אם התכנסו 9 חברי הוועדה – צריך רוב של 7 כדי להעביר מינוי. אם התכנסו 8 חברי הוועדה – צריך רוב של 6 כדי להעביר מינוי. אם התכנסו 7 חברי הוועדה – צריך רוב של 5 כדי להעביר מינוי. אם התכנסו פחות מ-7 חברים – הוועדה כלל לא רשאית לפעול. כאן מדובר בסעיף ישן יותר (לעומת תיקון 55 – שהתקבל רק השנה). אם 3 השופטים עזבו את הישיבה, הוועדה נותרה עם 6 חברים בלבד ולכן לא יכולה לפעול.

פסק הדין

לפי הדיווחים בתקשורת, השופטת פרוקצ'יה – בתור חברת הוועדה לבחירת שופטים – אמרה כי למיטב הבנתה לא ניתן לבחור שופטים כעת, והתבססה על פסק דין שנתנה השופטת פרוקצי'ה – בתור שופטת – בג"צ 8815/05 אברהם לנדשטיין נ' מאיר שפיגלר (טרם פורסם). הממשלה החליטה אז שלא לאשר את הרכב המועצה הדתית בקריית אונו, בנימוק שמדובר בתקופת בחירות. העתירה דרשה לקיים החלטה קודמת של הממשלה שאישרה את הרכב המועצה הדתית, וניתנה עוד לפני ההחלטה לפיזור הכנסת. בניגוד למקרה הנוכחי, פסק הדין הזה עוסק בתקופת בחירות, ולא רק בממשלת מעבר.
וכך כותבת השופטת פרוקצ'יה:

השירות הציבורי נועד לספק לציבור את צרכיו בכל מישורי החיים. רמתו של השירות הציבורי הינה גורם חיוני לתיפקודו התקין. ממנה נגזר אמונו של הציבור בשירות, שבלעדיו לא ניתן לקיים את תכליותיו העיקריות. בין טיבו ואיכותו של השירות הציבורי לבין אמון הציבור בו מתקיים קשר גומלין הדוק. שירות ציבורי בלתי נאות לא יזכה באימון הציבור. שירות ציבורי שאינו זוכה באימון לא יצליח למלא את משימותיו המרכזיות.

בהקשר זה אפשר לציין שרותי אברהם מציגה עותק מהמכתב שכתבה נשיאת בית המשפט העליון במרץ 2008 ובו היא מתארת את הנזק הנגרם מאי-מינוי שופטים חדשים. לפי הדיווח הלא-חתום של nrg (לצערי לא מצאתי לכך סימוכין נוספים), המינוי הזמני ("מינוי בפועל") של שני שופטי ביהמ"ש המחוזי שמכהנים כעת בביהמ"ש העליון – הופסק (או ייפסק) בעקבות אי-מינוי השופטים החדשים, כך שכעת יורד מספר השופטים בעליון ל-10 (לעומת 12 בעת כתיבת המכתב של ביניש). המשך המצב של 12 שופטים במקום 15 אמור להביא לביטול דיונים ב-340 תיקים ב-4 חודשים, ועוד "גל של ביטולי דיונים" וכן התארכות ההמתנה לדיון ועיכוב במתן פסקי דין.

מצד שני, בפסק הדין פרוקצ'יה מדגישה את החשיבות של הליך מינוי תקין, ועל כך שמים דגש גם 3 השופטים בוועדה לבחירת שופטים:

"הנזק לאינטרס הציבורי הכרוך במינוי לתפקיד ציבורי הנעשה באורח בלתי ענייני הינו רב ביותר. הוא עלול לפגוע בסדר מנהל תקין ובטוהר המידות. הוא עלול לפגוע בדמותו של השירות הציבורי ובאמון הציבור בו. הוא עלול לפגוע בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, בתפיסתנו הערכית את מהותו של השירות הציבורי ובאמנה החברתית שהיא בסיס הווייתנו כחברה מתוקנת".

ואם כך נכתב על המועצה הדתית בקריית אונו – על אחת כמה וכמה הדבר נכון לגבי שופטים בבית המשפט העליון.

פרוקצ'יה כותבת כי אמנם אין הגבלה פורמלית על סמכויות ממשלת מעבר, אולם עקרונות המשפט הציבורי הכללי מטילים עליה חובה לפעול בריסון רב בהפעלת סמכויות השלטון. "בתקופה זו, מחוייב השלטון באיפוק בהפעלת סמכויותיו לגבי כל אותם עניינים שאין כורח ודחיפות מיוחדת לפעול בהם".  ככל שמידת החיוניות בפעולה שלטונית גוברת – כך תקטן מידת האיפוק הנדרשת, ולהפך.

השופטת פרוקצ'יה מזהירה מפני הליך מינוי בו מעורבים גורמי ממשלה בתקופת בחירות: גורם בממשלה הבאה, לאחר הבחירות, אינו ידוע. "כאשר החוק דורש שבהליך מינוי יהיה מעורב נבחר הציבור, אזי ביצוע ההליך באמצעות הנבר ששאלת האמון בו נמסרה להחלטתו המחודשת של הציבור, עלול להחטיא את תכלית החוק". בנוסף היא כותבת שיש חשש מוגבר מניגוד עניינים במינוי והעדפת האינטרס המפלגתי על פני האינטרס הציבורי. "די אף במראית פני הדברים, העלולה להעלות חשד או ספק לפגם בהליך המינוי, כדי להצדיק בדרך כלל הימנעות ממנו בתקופה של בין השמשות השלטוני".

אבל יש גם מקרים בהם אפשר למנות: המקרה הראשון הוא כש"עולה צורך חיוני באיוש משרה ציבורית, ולא ניתן למצוא לכך פתרון זמני חלופי". המקרה השני הוא "מינוי לתפקיד ציבורי הנעשה בידי גורם ממנה המנותק לחלוטין מהמישור הפוליטי ואינו מושפע כלל מקיומן של בחירות קרבות ומשינויי שלטון צפוי".

פרוקצ'יה עצמה עומדת על הבדל נוסף בין מינוי השופטים ובין פס"ד לנדשטיין: שר הדתות מציע 45% מהמועמדים למועצה, והאישור הסופי הוא בידי ועדת שרים או בידי הממשלה. "תהליך הקמתה של מועצה דתית ברשות מקומית אחוז ושזור במעורבות עמוקה של ראש הממשלה ושרי ממשלתו".

הוועדה לבחירת שופטים היא שונה במהותה, ומדובר רק ב-2 נציגים מתוך 9, וחל עליהם איסור בחוק להיות כפופים לממשלה בהצבעתם בוועדה. הבדלים נוספים הם כאמור העובדה שלא מדובר כעת בתקופת בחירות אלא רק בממשלת מעבר.

בסופו של דבר, השאלה המשפטית לא הוכרעה בגלל זכות הווטו של השופטים. המשך, אולי, יבוא.

פורסם בקטגוריה היועץ המשפטי לממשלה, הממשלה, מינוי שופטים, סבירות, פסיקה | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מינוי שופטים בעת ממשלת מעבר

בעקבות בג"צ 9577/02 סיעת המפד"ל המפלגה הדתית לאומית המזרחי נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נז (1) 710.

 

יוסי ביילין

מחר – יום שני ה-22.9.08 – אמורה להתכנס הוועדה לבחירת שופטים.
עד שהפוסט הזה ייכתב וייקרא זה כנראה כבר לא יהיה רלוונטי, אבל עדיין מעניין תיאורטית. ד"ר יוסי ביילין, שר המשפטים לשעבר, קרא לשר המשפטים הנוכחי לבטל את ישיבת הוועדה בנימוק ש"אין בסמכותה של ממשלת מעבר למנות שופטים".

 

ממשלת מעבר

ראש הממשלה התפטר היום, 21.9.08. בבוקר הוא הודיע על כך לממשלה, כפי שנדרש בסעיף 19 לחוק יסוד: הממשלה, ולאחר מכן הגיש את כתב ההתפטרות לנשיא המדינה. למעשה הממשלה כולה התפטרה, הנשיא צריך לפתוח בהליכים להרכבת ממשלה חדשה, והממשלה הופכת לממשלת מעבר: "תמשיך הממשלה היוצאת במילוי תפקידיה עד שתיכון הממשלה החדשה".

 

אהוד ברק

סיעת העבודה המליצה לנשיא להטיל על אהוד ברק, שאינו חבר כנסת, את מלאכת הרכבת הממשלה. אל דאגה, הם "ערים לבעיה המשפטית" לפיה חוק יסוד: הממשלה קובע שראש הממשלה, וגם ממלא מקומו, חייבים להיות חברי כנסת. אכן, הם ערים ל"בעיה המשפטית" של המשטר החוקתי במדינת ישראל, "אך ניתן להעביר תיקון לחוק בתוך 24 שעות". ולמה, בעצם, לא לשנות את חוק יסוד: הממשלה באמצע פגרת הכנסת, כשהממשלה היא ממשלת מעבר, בתוך 24 שעות? זה בסך הכל חוק יסוד. אז מה אם בעבר העבודה התנגדה לכל שינוי בחוק יסוד?  לגבי שינויים בחוקי יסוד יש לערוך דיון ציבורי, אסור להכריע בכיפופי ידיים, אסור שזה יהפוך לעניין אישי, ובעיקר למנוע מצב בו תהיה זילות של חוקי היסוד והכנסת תוכל לבטל או לשנות את חוקי היסוד במחי יד.

 

משה גורלי

משה גורלי כותב על אותו נושא ומזכיר שני פסקי דין אחרים – הלל וייס נ' ראש הממשלה שעסק בסמכותה של ממשלת המעבר בראשות אהוד ברק לנהל מו"מ מדיני; ולנדשטיין נ' שפיגלר שעסק במינוי חברי המועצה הדתית בקריית אונו. לפי הניתוח של גורלי, מותר למנות במינויים נחוצים – ואכן נשיאת ביהמ"ש העליון הביעה את דעתה כי מדובר במינויים נחוצים. עוד כותב גורלי כי מינויים מותרים בתקופת ממשלת מעבר כשמדובר בגוף עצמאי א-פוליטי, וככל הנראה זה אכן המצב בוועדה לבחירת שופטים (ככל הנראה – אבל לא בטוח שכן 4 מתוך 9 החברים בה הם פוליטיקאים. מצד שני, הכנסת לא עומדת כנראה לקראת סיום כהונתה לכן זה רלוונטי רק לשני השרים מתוך ה-9).

 

האסיפה הבוחרת

האסיפה הבוחרת של מועצת הרבנות הראשית היא הגוף הבוחר ברבנים הראשיים ובחברי מועצת הרבנות. בדומה לוועדה לבחירת שופטים, הגוף מורכב בין השאר מנציגי הכנסת והממשלה ועוד כמה אנשים (עוד 143 באסיפה הבוחרת, עוד 5 בוועדה לבחירת שופטים). בג"צ המפד"ל נ' יו"ר הכנסת עוסק באסיפה הבוחרת. בנובמבר 2002 החליט ראש הממשלה אריאל שרון לפזר את הכנסת, מכוח סמכותו לפי חוק יסוד: הממשלה, והממשלה הפכה לממשלת מעבר.

התעורר אז צורך לכנס את האסיפה הבוחרת עוד לפני כינון הממשלה החדשה, והכנסת והממשלה היו צריכות לבחור את נציגיהן. המפד"ל עתרה אז לבג"צ: "ההחלטה בדבר בחירת חברי המועצה והרבנים הנבחרים על ידי גוף שעמו נמנים חברים הממונים על ידי הממשלה או נבחרים על ידי הכנסת ערב הבחירות אינה ראויה כשלעצמה". המדינה השיבה כי אולי הדבר מעורר תחושה של אי נוחות, אך מדובר בהחלטה סבירה שניתנה בסמכות, ודחיית הבחירה תותיר לחלל במועצת הרבנות הראשית.

בית המשפט נותן את התשובה המעורפלת הבאה: אמנם יש רציפות שלטונית והממשלה ממשיכה לכהן כרגיל, עם זאת:

"בגדר חובתה כרשות מנהלית חייבת הממשלה לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים להשגת תכלית החוק, ובגדרם לתת דעתה על השלכת הבחירות לכנסת על הרכב האסיפה הבוחרת… ולפעול לפי סטנדרט התנהגות סביר המשקף איזון ראוי בין השיקולים הרלוונטיים השונים… על ראש הממשלה ועל הממשלה היוצאת מצד אחד לנהוג באיפוק הראוי למעמד של ממשלה יוצאת. מצד אחר, עליהם להבטיח יציבות והמשכיות. חובת האיפוק אינה קיימת מקום שקיים צורך ציבורי חיוני בעשייה".

השופטת דליה דורנר, שכתבה את פסק הדין, הציגה את שני הערכים המתנגשים: מצד אחד, האסיפה הבוחרת אמורה לייצג (ב-7 מתוך 150 חברים) את יחסי הכוחות בכנסת ובממשלה, ובחירת הנציגים ע"י ממשלה וכנסת יוצאות פוגעת בהגשמת התכלית הזו. מצד שני, רציפות הכהונה של הרבנים וחברי המועצה מתחייבת גם היא.

כמו שבית המשפט העליון יכול לפעול במספר חסר של שופטים, כך גם מועצת הרבנות הראשית יכולה לפעול במספר חסר של חברי מועצה – ובלבד שיהיו חברים בה מחצית מהכמות המלאה. במקרה הספציפי הזה היה מדובר בכמות גדולה של חברי מועצה שאלמלא היו נבחרים, לא יכולה הייתה המועצה לפעול. דורנר קבעה כי במקרה כזה מחייב האיזון ראוי קיום הליך בחירות למועצת הרבנות עוד לפני הבחירות לכנסת, ולא ברור אם קביעתה הייתה משתנה אם דחיית הבחירות למועצה הייתה משאירה רק מועצה מתפקדת אך בהרכב חסר.
כדאי לזכור בהקשר זה את מכתבה של נשיאת ביהמ"ש העליון שכתבה כי המשך המצב בו מכהנים רק 12 שופטים במקום 15 בביהמ"ש העליון (והמצב לא השתנה מאז שהיא כתבה את המכתב) יגרור "השלכות ניכרות בכל הקשור ליכולתו של בית המשפט העליון לקיים הרכבים שנקבעו זה מכבר ולשמוע תיקים הממתינים לדיון". כמו כן, המשך המצב הזה מעמיד בספק את "יכולתו של בית המשפט העליון לקיים את תוכנית העבודה לשנת 2008".

החלטתה של דורנר לגבי מינוי חברי מועצת הרבנות הראשית מצביעה על כך שאכן יש לאפשר את כינוס הוועדה לבחירת שופטים, גם עם נציגי ממשלת מעבר.

אולם כאמור, האסיפה הבוחרת בוחרת גם את הרבנים הראשיים. כאן קבעה דורנר כי ממשלת המעבר והכנסת היוצאת אינן יכולות לשגר את נציגיהן לאסיפה הבוחרת לעניין הזה, ויש להמתין לכנסת החדשה. בין השאר היא כותבת כי את האסיפה הבוחרת ניתן להקים במהירות, כך שאפשר לעשות זאת מייד לאחר הבחירות.

"אכן זהו פרק זמן קצר, אך ניסיון החיים מלמד כי כאשר הדבר נדרש, בידי הכנסת לחוקק אפילו חוקים תוך שעות מספר. לא כל שכן, הכנסת מסוגלת למנות את נציגיעה תוך שבועיים וכך גם בוודאי הממשלה".

נימוק נוסף לכך שאין למנות את הרבנים הראשיים באסיפה הכוללת נציגי ממשלת מעבר הוא שבחירת הרבנים איננה הפיכה ויש לה אופי סופי (בניגוד לבג"צ הלל וייס, לדוגמה, בו דובר על ניהול מו"מ שהוא תהליך הפיך).

herz141107 004

לסיכום

בפס"ד הלל וייס דובר על פעולה שהממשלה מבצעת – ניהול מו"מ מדיני; גם בפס"ד המפד"ל דובר על פעולה שהממשלה מבצעת – בחירת נציגים לאסיפה הבוחרת. חשוב לזכור כי כאן לא מדובר כלל על איזושהי החלטה של הממשלה או פעולה מנהלית כלשהי שמבצעת הממשלה או מי מנציגיה בשמה. "חבר הוועדה יצביע על פי שיקול דעתו, ולא יהיה מחויב להחלטות הגוף שמטעמו הוא חבר בוועדה" – כך קובע חוק בתי המשפט.
למיטב הבנתי אין כאן כל פעולה מנהלית וממילא אין מקום לבדוק את שיקול הדעת או את סבירות ההחלטה של חברי הוועדה בהקשר של ממשלת המעבר.

הפעולה המנהלית שכן מתבצעת היא החלטתו של שר המשפטים לכנס את הוועדה. לכן השאלה לא צריכה להיות האם הוועדה לבחירת שופטים יכולה לבחור שופט בעת ממשלת מעבר, אלא האם שר המשפטים יכול להחליט לכנס את הוועדה בעת ממשלת מעבר.
מצד שני, כמובן, אפשר לשאול את השאלה ההפוכה. עוד לפני שהייתה זו ממשלת מעבר החליט השר על כינוס הוועדה. האם ראוי שהוא ינצל את היותה של הממשלה ממשלת מעבר כדי לבטל את כינוס הוועדה ולמנוע מינוי שופטים?

כנראה שבקרוב נגלה את התשובה.

פורסם בקטגוריה הממשלה, מינוי שופטים, סבירות | עם התגים , , , , , , , , , , | תגובה אחת

בלוג דיי

  • גשם של נובמבר – "בא לי לפנצ'ר את כדור הארץ, עם סיכה חדה וענקית"
  • יהו – "יהו, אני מרגיש איתו אני. כאילו אני זה המילה, או המילה זה אני, או אני זה אני זה המילים "
  • שרון גפן – "כותבת. על עצמה, וגם קצת על טכנולוגיה, ובעיקר על עצמה ביחס לטכנולוגיה". או על סריגה.
  • קפיטן עופר – "על מנת שלא ישתעממו במהלך משימתם בערי ישראל, מתרגלים השלושה את יכולתם הוורבלית, הטקסטואלית והיעני-אינטלקטואלית באתר 'מילה' "
  • שאול אמסטרדמסקי – "תחשוב טעים, יהיה טעים. כי אין כמו שכנוע עצמי"

בלוג דיי | BlogDay

פורסם בקטגוריה מבחוץ | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הלו הלו, מה אתה מצלם אותי?

על צילום ברשות הרבים, בעקבות פסק דין מנשה דרור צדיק ואלכס ליבק: רע"א 6902/06 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' [טרם פורסם] (pdf).

האירוע עצמו הוא מינואר 2002, הוגשה תביעה לבית משפט השלום, ערעור לבית המשפט המחוזי, ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שהוגשה ב-2006 ופסק הדין ניתן כעת, באוגוסט 2008. הסיפור הוא כזה: מנשה דרור-צדיק, יהודי חרדי, עמד בצד דוכן שהקים להפצת ספרי קודש ליד דיזינגוף סנטר. הדוכן היה ליד חנות ובחלון הראווה של החנות הייתה אישה "לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה".

דרור-צדיק הבחין שליבק מצלם אותו, והביע את התנגדותו. ליבק הבטיח לו שהתמונות הן לשימושו האישי בלבד. התמונה פורסמה בעיתון, ודרור-צדיק הגיש תביעה על פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע כנגדו.
בבית משפט השלום נקבע כי לא מדובר בלשון הרע, מכיוון שהתמונה היא אמיתית (הגנת "אמת דיברתי"); בבית המשפט המחוזי נקבע כי דרור-צדיק בחר היכן למקם את הדוכן שלו, ולא מדובר בהגנה "על מי שמבקש להיעזב לנפשו", ולכן באיזון שבין הזכות לפרטיות ובין חופש הביטוי – גובר חופש הביטוי.

I’m loving angels instead

פגיעה בפרטיות
את פסק הדין בעניין כותב המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין. ריבלין שם את הדגש על ההבטחה של אלכס ליבק למנשה דרור צדיק שהתמונות הן לשימושו האישי בלבד. ריבלין מזהה את ההבטחה הזו כ"הסכם סודיות". הפרת הסכם סודיות "לגבי ענייניו הפרטיים של אדם" היא הפרה של החוק להגנת הפרטיות. הביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" הוא רחב יותר מ"צנעת הפרט". השופט ריבלין לא קובע מהם ענייניו הפרטיים של אדם, ובודק את זה לפי הפירושים של השופט גבריאל בך, השופטת טובה שטרסברג כהן, ועו"ד אלי הלם:

לפי הפרשנות הרחבה שהעניק השופט בך למונח, צילום החושף את זהותו של המבקש, ובענייננו גם את עיסוקו באותה עת, נכלל בוודאי בענייניו הפרטיים. לפי גישתו של המלומד הלם, נראה כי צילומו של אדם נכלל בענייניו הפרטיים שכן יש בו פרטי זיהוי ופרטים ייחודיים לאדם ויש איסור על פרסומם לאור התחייבותו של הצלם שלא לפרסם את הצילום. לפי גישתה של השופטת שטרסברג-כהן, הרי שהצילום במקרה המונח בפנינו – אשר באמצעותו ניתן לזהות את המבקש, את השתייכותו המגזרית, את מיקומו ואת עיסוקו באותה עת – מהווה צירוף פרטים המהווה עניין פרטי בהקשר הספציפי.

בים לבן...

עניין ציבורי המצדיק פגיעה בפרטיות
עניין ציבורי המצדיק פגיעה בפרטיות מהווה הגנה. לאחר שנקבע כי הייתה פגיעה בפרטיות, יש לבחון האם עומדת לצלם ההגנה. למעשה מדובר באיזון בין הזכות לפרטיות ובין אינטרס הציבור וחופש הביטוי.
במקרה זה, ריבלין מוסיף למשוואה גם את האינטרס הציבורי של "הבטחות יש לקיים" ואת האינטרס הציבורי של "הגינות עיתונאית". שני האינטרסים הנכבדים האלה, יחד עם הזכות לפרטיות בצד אחד – וה"עניין הציבורי" בצד השני (בניגוד לביהמ"ש המחוזי, חופש הביטוי לא נכנס במסגרת האיזון). התוצאה היא כמובן, שהזכות לפרטיות גוברת.

The King and Queen of Hearts

המצלמה לא משקרת
אם מדובר בפרסום כוזב, ממילא לא תהיה הגנה של "עניין ציבורי".  המשנה לנשיאה מעלה גם את שאלת הכזב בתמונה. לכאורה מדובר בתמונה כפי שצולמה, לכן קשה לראות בה כפרסום כוזב, אך ריבלין כותב:

השאלה אם היה כזב בפרסום שבענייננו אינה פשוטה. הוצאתו של המבקש, הנמנה על קבוצת מאמיני הדת החרדים, מן הסביבה הרגילה שלו והנצחתו כשהוא מזוהה בבגדיו, מגזרית, על רקע תמונה חושפנית של צעירה, מקשרת אותו שלא בטובתו אל עולם שבעיניו ובעיני בני קבוצתו הוא עולם אסור. השאלה המתעוררת כאן היא אם הצילום משקף מציאות אמת או עיוות הנוצר של התרמות של מקריות.

אמנם זו רק שאלה, ללא תשובה וללא קביעה או הכרעה, אך יש משהו מטריד באמירה הזו. אפילו כמה דברים.
דבר ראשון, נשמע כאילו אלכס ליבק שלף אותו מהישיבה, הלביש אותו בבגדים "מזוהים מגדרית" והצניח אותו בלב תל-אביב, ליד דיזינגוף סנטר.  "הוצאתו של המבקש מן הסביבה הרגילה שלו", כותב המשנה לנשיאה.
דבר שני, יש משהו מטריד בהתייחסות לעולם החילוני כעולם "אסור", מבזה או משפיל.  גם לא ברור איפה כאן ה"כזב". האם כל קישור של אדם לעולם שהוא בעיניו אסור – הוא כזב? זה שמדובר בקישור "שלא בטובתו" לעולם האסור, לא הופך את זה ללא נכון. אחרי הכל, הוא הקים את הדוכן שלו ליד דיזינגוף סנטר, ליד החנות עם הפוסטר בחלון הראווה.
דבר שלישי, צילום הוא שילוב של עובדות ופרשנות. העובדות הן מה שאנחנו רואים בתצלום, הפרשנות היא מה שאנחנו מבינים מהתצלום. פרשנות לא נכונה של העובדות לא הופכת את העובדות לכזב. הוא אכן עמד שם, לבוש בבגדיו המזוהים מגדרית, בלב העולם האסור, על רקע פוסטר של רגלי בחורה. זה שהוא לא מרוצה מכך, לא הופך את זה לפרסום כוזב. זה שמישהו יכול להבין מהתמונה כאילו אותו חרדי האוחז בספרי הקודש בידיו הפך פתאום לחילוני מופקר – זה לא משפיע בדיעבד על העובדות ומוציא מהן את אמיתותן.

scot 21-09-2005 12-59-05 768x1024

אלמלא ההבטחה
אבל החשוב בפסק הדין הוא המקרה הכללי, כשאין הבטחה של הצלם. ועל כך כותב השופט ריבלין:

וייאמר מיד, אלמלא ההבטחה שניתנה למבקש והופרה, הרי שלטעמי הייתה ידו של המבקש על התחתונה. אלמלא ההבטחה, הייתה לדעתי גוברת ידו של חופש הביטוי הן הפגיעה בפרטיות והן על הפגיעה בשמו הטוב של המבקש.

ריבלין שם את הדגש בפסק הדין, גם בקביעת סכום הפיצויים, על ההבטחה והפרתה.
כאשר מדובר בהסכם לשמירת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם – מדובר לא רק בהפרת חוזה, אלא בפגיעה בפרטיות, כאשר אותו מעשה ללא ההבטחה לא היה מהווה פגיעה בפרטיות.

תמונות קטנות של הוויה

ועוד באותו נושא:

פורסם בקטגוריה חופש ביטוי, פסיקה, צנזורה | עם התגים , , , , , , , , , , , | 4 תגובות

תיקון 98 לחוק העונשין – "חוק דרומי"

תיקון 98 לחוק העונשין הוסיף את סעיף 34י1.

התיקון לחוק ידוע בשם "חוק דרומי" והוא אמור להגן על החקלאי המסכן, שפורצים לביתו והוא רק מנסה להתגונן.
החוק עדיין לא הגיע לדיון בבית המשפט.

חוק שנועד להגן על החקלאי הפשוט, אבל הנוסח מורכב מאוד. כאן אפילו אי-אפשר להאשים את המחוקק האנגלי, את התרגום הקלוקל, או את העברית ה"ישנה". זה חוק של שנת 2008. וכך זה נראה:

סעיף 34י1(א) הארוך והמורכב קובע כך:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס אמור".

רגע רגע, זה לא כל-כך פשוט.

סעיף 34י1(ב)(1) מוסיף שכן תהיה אחריות פלילית אם המעשה היה "לא סביר בעליל בנסיבות העניין", וסעיף 34י1(ב)(2) מוסיף שכן תהיה אחריות פלילית אם האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפחות הדברים.

רגע, זה עדיין לא כל-כך פשוט. סעיף 34י1(א) הוא סייג לאחריות פלילית (כלומר, כשהוא מתקיים – אין אחריות פלילית), וסעיף 34ה קובע ש"חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". כלומר, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהתנאים של 34י1(א) לא מתקיימים. כן? עכשיו עוברים הלאה.

מכאן אנחנו עוברים לסעיף 34כב(ב), שאומר שאם "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". כלומר, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שתנאי 34י1(א) לא מתקיימים, החקלאי צריך לעורר ספק סביר שאולי כל התנאים כן מתקיימים, ואז התביעה צריכה להוכיח מעל לכל ספק סביר שהתנאים (או לפחות אחד מהם) לא מתקיימים.

עד כאן לסעיף 34י1(א), שהוא סייג לאחריות פלילית. מה המעמד של סעיף 34י1(ב)(1) ו-34י1(ב)(2)? אפשר לקרוא אותם כתנאי נוסף של 34י1(א) (כלומר, הם סייג לאחריות פלילית המנוסח על דרך השלילה), ולכן החקלאי צריך לעורר ספק סביר שהסייג-לסייג לא חל (ואז הסייג חל, ואז אין אחריות פלילית), ואז התביעה צריכה להוכיח מעל ספק סביר שהסייג-לסייג כן חל (ואז הסייג לא חל, ואז יש אחריות פלילית).

אפשרות שנייה היא שסעיפים 34י1(ב)(1) ו-34י1(ב)(2) הם לא תנאים נוספים ל-34י1(א), אלא חריגים לסייג. למעשה מדובר בעוד אפשרות לתביעה להוכיח מעל ספק סביר שהסייג לא חל (במקום להוכיח שהתנאים עצמם של הסייג לא חלים). כך נקודת המוצא היא שהסייג לא מתקיים וגם שהחריג לא מתקיים, החקלאי צריך לעורר ספק סביר שהסייג כן מתקיים – ואז התביעה צריכה להוכיח מעל ספק סביר שהסייג לא מתקיים, או שהחריג (הסייג לסייג) כן מתקיים.

אז במי בוחרים? מזל שיש את סעיף 34כא, שאומר שכאשר יש כמה פירושים סבירים – בוחרים במקל ביותר על הנאשם. אז החקלאי צריך לעורר ספק שאולי הסייג מתקיים, והתביעה צריכה להוכיח מעל ספק סביר או שהסייג לא מתקיים או שאחד החריגים מתקיים.

ועד כאן – רק ההקדמה. החוק עצמו לא פשוט יותר. ואלה התנאים:

  1. מעשה שהיה דרוש כדי להדוף
    בניגוד ל"במידה שאינה עולה על הנדרש" – כאן כתוב רק "דרוש". לפי הבנתי, מדובר כאן רק במבחן של "האם האמצעי משרת את המטרה", בלי התייחסות האם המעשה היה מוגזם ומעל הנדרש. כך לדוגמה, לגנוב לפורץ את הארנק זה אסור (בהנחה שלגנוב לו את הארנק לא יהדוף אותו), אבל כל הטווח שבין גז מדמיע, שוקר חשמלי, אגרוף, בעיטה, סטירה, ירי ברגל או ירי בראש – כולם בגדר "דרוש כדי להדוף".
  2. מעשה שהיה דרוש באופן מיידי
    "מיידיות" היא אמת מידה של זמן. התנאי הזה הוא חסר משמעות, שכן אם המעשה דרוש כדי להדוף את הפורץ – זה עונה על תנאי המיידיות.
  3. מעשה שאינו לא סביר בעליל
    כל מה שהוא לא דרוש – הוא אסור. מה שהוא מעבר לנדרש עד כדי כך שהוא לא סביר בעליל – אסור. ביניהם יש טווח של מעשים שהם "במידה העולה על הנדרש" אבל לא "בלתי סבירים בעליל". זו כמובן אמת מידה רחבה מאוד ומעורפלת מאוד, ובעייתית מאוד. כנראה שהתנאי הזה הוא הכרחי, בהתחשב בצורה הרחבה מאוד – רחבה מדי – בה החוק כולו נוסח. יש יותר מדי מעשים לא-צודקים שעלולים לחסות תחת כנפי ההגנה שבחוק, והיה צורך לחוקק גם סעיף שיאפשר להוציא אותם.
  4. מי שמתפרץ או נכנס או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס
    עד כה התייחסתי בעיקר ל"חקלאי" ו"פורץ" – אבל לא מדובר רק על פורץ. החוק חל גם על על מי ש"נכנס", ואפילו על מי ש"מנסה להיכנס". המילים "שלא כדין" חסרות כאן. לא מדובר רק על פריצה, על כניסה שלא כדין, על הסגת גבול. כל מי שנכנס או מנסה להיכנס.
  5. בכוונה לבצע עבירה
    כאן זה כבר נהיה ממש מסובך. החוק הזה הוא רלוונטי לא במשפט נגד הפורץ, אלא במשפט נגד החקלאי-היורה. התנאי הזה מתייחס לצד שלישי – שלא קשור למשפט – ויש צורך להוכיח את המחשבה הפלילית לא של מי שעומד לדין, אלא של אדם אחר. החקלאי צריך להוכיח (ברמה של ספק סביר) שלפורץ הייתה מחשבה פלילית – כוונה לבצע עבירה. איזו עבירה? כל עבירה. גם עבירת מס.
  6. לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר
  7. שלו או של זולתו
    החוק מרחיק לכת עוד יותר, וכולל לא רק את בית המגורים שלך, בית העסק שלך או המשק החקלאי המגודר שלך – אלא למעשה כל בית מגורים בעולם, כל בית עסק בעולם, וכל משק חקלאי מגודר בעולם. או לפחות בארץ, כי הזולת זה בעצם כולנו.
  8. האדם לא הביא בהתנהגותו הפסולה לכניסה או לא צפה את אפשרות התפתחות הדברים
    לא ברור כל-כך מה הכוונה ב"התנהגות פסולה". האם להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה זה התנהגות פסולה? להשאיר דלת לא נעולה? להשאיר דלת נעולה, אבל בלי אזעקה? להשאיר דלת נעולה ועם אזעקה אבל בלי שומר? קשה לראות מדוע להשאיר דלת פתוחה היא "התנהגות פסולה".
    אולי לאיים באקדח על האדם שייכנס לבית, ואז אחרי שהוא נכנס לירות בו?

ריקי בת ה-15 יוצאת עם גדי בן ה-18 לסרט. ריקי הבהירה לאבא שלה שהם רק ידידים, ומכיוון שהסרט נגמר מאוחר ואין לגדי איך לחזור לבית שלו – הוא יישן אצל ריקי. אבל אבא של ריקי חושד שאולי הם ישכבו…
בדרך לסרט הם רואים ברחוב את דני, בעל בחנות בגדים, מחזיק ביד צרור מפתחות גדול ומנסה להיכנס לחנות בה הוא עובד, כי הוא שכח שם את התיק שלו. גדי מתפלא מה יש לאדם להיכנס לחנות סגורה בשעה כזו, חושד שמדובר בפורץ (שמנסה להיכנס לבית העסק של הזולת) – וגדי יורה בדני.
בלילה, אחרי הסרט, מגיעים ריקי וגדי הביתה. כשגדי נכנס הביתה (כשיש לפחות ספק סביר שהוא מתכוון לבצע עבירה של בעילה אסורה בהסכמה) – אבא של ריקי יורה בגדי.
Ready, Aim, Fire
חוקי? מזל שיש סייג לסייג של "לא סביר בעליל בנסיבות העניין".

(לדעה נגד החוק אפשר לקרוא את יהונתן קלינגר, שמתייחס לדעתי לנוסח שגוי של החוק למרות שהקטע נכתב לאחר קבלת החוק; ולדעה בעד החוק אפשר לקרוא את עידן אבוהב שכתב את הקטע שבקישור 4 ימים לפני שהחוק התקבל, ולא ברור לי על איזה נוסח הוא מתבסס)
את תיקון 98 אפשר לקרוא בקובץ rtf, ואת הנוסח שפורסם ברשומות (יחד עם עוד כמה חוקים) אפשר לקרוא בקובץ pdf.

פורסם בקטגוריה הכנסת, חקיקה | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

פסק דין משה קצב: יועץ משפטי על

מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסטים על פסק הדין, הוגשה בקשה לבג"צ לדיון נוסף בהרכב מורחב ונראה היה שפסק הדין הזה מאבד מהרלוונטיות שלו. הבקשה לדיון נוסף נדחתה, ונראה היה שפסק הדין הפך לרלוונטי יותר. לאחר מכן דחה משה קצב את עסקת הטיעון, ושוב נראה היה כי פסק הדין אינו רלוונטי יותר.  ואכן, לגבי עסקת הטיעון של משה קצב – פסק הדין אינו רלוונטי, בדיוק כפי שעסקת הטיעון שעמדה במרכזו איננה רלוונטית.
אבל כפי שכבר כתבתי כאן, זה איננו פסק דין פלילי והוא לא עוסק בקצב ובאשמתו – אלא בהתערבות בג"צ בהחלטות היועץ המשפטי. ככזה, תוקפו המחייב והרלוונטיות שלו נשמרים – ופסק הדין האחרון של השופט גרוניס הוא פסק הדין היותר מנהלי והפחות פלילי מהחמישה שנכתבו.
השופט אשר גרוניס הוא מוותיקי השופטים בבית המשפט העליון, ולאחר שהנשיאה ביניש תגיע לגיל 70 ותפרוש מבית המשפט, יהיה גרוניס השופט הוותיק ביותר בעליון. אם השופט לוי הוא ה"ברקי" ביותר בבית המשפט העליון, גרוניס הוא ה"פרידמני" ביותר. כמו לוי (ובניגוד לביניש), גם גרוניס הגיע לעליון מבית המשפט המחוזי.

הסדרי טיעון
בתחילת פסק הדין מדבר השופט גרוניס על הסדרי טיעון:

"חייב להיות ברור כי אלמלא מוסד זה הייתה אכיפתו של המשפט הפלילי נפגעת בצורה אנושה. אילו צריך היה לנהל חלק נכבד מן ההליכים הפליליים תוך שמיעת ראיות מראשית ועד גמירה, רק שיעור זעום מתוכם היה מסתיים תוך זמן סביר. אין צורך בדמיון מפליג כדי להעריך מה היה מתרחש בעולמו של המשפט הפלילי אילו בכל תיק ותיק היו נשמעות ראיות".

גרוניס כותב כי כשבוחנים הסדר טיעון ואת אפשרות ביטולו – צריך לקחת בחשבון את החשיבות של הסדרי טיעון ואת חוסר המשאבים והיכולת של מערכת האכיפה (משטרה, תביעה ובתי משפט), ואת ההשפעה של ביטול הסדרי טיעון על מערכת המשפט.

הגשת כתב אישום
המבחן להגשת כתב אישום, כותב גרוניס, הוא האם קיים סיכוי סביר להרשעה. "מוסכם על הכל כי סיכוי סביר להרשעה הינו תנאי בלעדיו אין להגשת כתב אישום ולהשגת הסדר טיעון". מוסכם מוסכם, אבל השופט גרוניס תוהה אם זה אכן כך. כדוגמה הוא נותן מקרה בו על סמך חומר הראיות הגולמי התובע מעריך שקיים סיכוי גבוה להרשעה, אולם בגלל המצב הנפשי של המתלוננת נבצר ממנה מלהעיד במשפט – ולכן הסיכוי להרשעה הוא נמוך ביותר. למרות שהסיכוי להרשעה הוא נמוך מדי, גרוניס כותב כי יש מקרים כאלה בהם מגישים כתבי אישום ומגיעים להסדרי טיעון.

בניגוד לדעת ארבעת השופטים האחרים בהרכב, גרוניס סבור שניתן להגיע להסדר טיעון גם לפני קבלת החלטה כי חומר הראיות עומד ברף של סיכוי סביר להרשעה. אמנם גם ריבלין רמז על כך, אך הוא עטף זאת ב"נטיות" – ריבלין כתב שיש נטייה ברורה של התביעה שמובילה להנחה חזקה של בית המשפט. גרוניס אומר במפורש: לעיתים ההתלבטות האם להגיש כתב אישום היא קשה מכיוון שחומר הראיות גבולה, ולחשוד יש אינטרס להשיג הסדר טיעון עוד בטרם ההחלטה על כתב אישום – "מדוע שנפסול באופן גורף והחלטי כל אפשרות להשגת הסדר טיעון בנסיבות כאלה?".

הרשעת חפים בהסדרי טיעון
אחת הבעיות החמורות ביותר של הסדרי טיעון היא הרשעת חפים מפשע – שמעדיפים להודות במסגרת הסדר מקל מתוך חשש מהעונש שיושת עליהם במידה ובית המשפט לא יאמין לגרסתם.  גרוניס מכיר בבעיה הזו וקובע כי זהו הטיעון המשמעותי ביותר נגד הסדרי טיעון – אבל הוא אינו חל במקרה כמו זה של קצב, בו הנאשם פונה לתביעה בבקשה להסדר טיעון עוד טרם החלטה על הגשת כתב אישום:

"קשה להניח שאדם היודע כי מתנהלת נגדו חקירה פלילית יפנה לתביעה במטרה להשיג הסדר טיעון כאשר הוא משוכנע בחפותו, שהרי קיימת האפשרות שבסופו של דבר לא יוגש כתב אישום".

ליבת המעשים

הנשיאה ביניש קבעה שהסדר הטיעון פגום מכיוון שהוא לא משקף את "ליבת המעשים". הפער בין מה שטענה הפרקליטות (לפני הסדר הטיעון) ובין הסדר הטיעון הוא גדול מדי.
גרוניס קובע שהפער המותר נגזר מעוצמת הראיות. ככל שהראיות חלשות יותר, כך החופש של הפרקליטות לסגת מהטענות החמורות ולהגיע להסדר טיעון מקל הוא גדול יותר.  "כל עוד איננו יודעים מה עוצמתו של החומר הגולמי, לא נוכל לומר שהפער הוא בלתי סביר".
בפני בית המשפט העליון לא הוצג חומר הראיות הגולמי, וגרוניס מסביר גם מדוע: בית המשפט לא אמור להחליף את היועץ המשפטי לממשלה. הוא אינו יועץ משפטי על.

יועץ משפטי על
גרוניס מזהיר מפני ביקורת שיפוטית על החלטה שלא להעמיד לדין או החלטה להגיע להסדר טיעון:

"הסכנה היא שהתערבות של בית המשפט תוביל לכך שבמקרים מסוימים יימנע היועץ המשפטי מלהחליט שלא להגיש כתב אישום, הגם שהחלטה זו ראויה היא, ויעביר למעשה את ההכרעה לבית המשפט".

את פסק הדין הוא מסכם כך:

"התערבות בהחלטתו של היועץ במקרה דנא הייתה הופכת את בית המשפט ל'יועץ משפטי על'. לכך אין בידי להסכים".

גרוניס למעשה קובע רף מאוד גבוה, כמעט בלתי אפשרי, להתערבות בג"צ בהחלטה להגיע להסדר טיעון.
(מצד אחד בג"צ לא נכנס לחומר הראיות, מצד שני בלי חומר הראיות הוא לא יכול לקבוע שהסדר הטיעון לא סביר).
זו עמדה שראוי לזכור, לקראת הסדרי טיעון בתיקים הבאים.

פסק דין קצב: רקע | רגש הצדק שבלב האדם (אדמונד לוי) | דרך לא דרך (אליעזר ריבלין)

פורסם בקטגוריה היועץ המשפטי לממשלה, סבירות, עבירות מין, פסיקה | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בפניה של מציאות חדשה

האירוע המכונן בהליך הפלילי היה בהעמדתו של אדם לדין, בעקבות הגשתו של כתב אישום לבית-משפט מוסמך. אך מים רבים חלפו מאז, והנה מצויים אנו בפניה של מציאות חדשה. מראה פניה הוא כשל שרשרת ארוכה, בה מחליפה מעת לעת החוליה הראשית – היא האירוע המכונן בו דיברתי – את מקומה עם זו הקודמת לה, בחתירה מתמדת אל ראשה של השרשרת. הגשתו של כתב אישום נדמית עתה כשלב רחוק ומתקדם בדרך הקשה הנכפית על חשודים בפלילים, בפרט אם עומדים הם במרכזה של התעניינות ציבורית.

כך שמענו זה מכבר, לא כי הוגש כתב אישום בעניינו של איש ציבור פלוני, אלא כי התביעה עומדת להגישו בתוך זמן קצר. נדמה היה אז, כי נפל דבר מבחינתו של החשוד-הנאשם לעתיד, וחד הוא אם לבסוף הוגש כתב-האישום כמתוכנן, אם לאו.

בשלב הבא מיקדה עצמה תשומת הלב לא בכתב אישום שהוגש, כי אם בטיוטה, אשר בדעת הקהל נדמתה לכתב אישום לכל דבר. בהמשכו של תהליך שוב לא ייחדו עצמן כותרות ראשיות להחלטות התביעה, אלא עסקו ב"המלצתה" של משטרת ישראל – הליך שלא אדע מה זכר לו בחוק ומאין צץ – כי יש להעמיד אדם לדין. אחר כך שוב הוסט המוקד והקדים אל הרגע בו פתחה המשטרה בחקירה.

כיום מתבשרים אנו מעל גלי האתר לא על פתיחת החקירה, כי אם על החלטה שגמלה בליבו של תובע להורות על קיומה או למעלה מכך – על כי שוקל הוא לעשות זאת. ומה יהא לעתיד לבוא, זאת אוכל רק לשער.

(אדמונד לוי, שופט בית המשפט העליון – בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה)

 



עדותו המוקדמת של טלנסקי נשמעה בבית המשפט, בטרם החליט היועץ המשפטי אם להגיש כתב אישום – ובטרם נכתבה הטיוטה. המשטרה עוד לא גיבשה המלצה, ואפילו לא סיימה לחקור. לא רק את אולמרט היא לא סיימה לחקור – אפילו את טלנסקי עצמו היא עוד חקרה, לאחר שבית המשפט כבר קבע את מועד עדותו המוקדמת. לא חומרת העבירה ולא עוצמת החשדות ולא חוזק הראיות הביאו לעדות מוקדמת – אלא סיבות טכניות בעיקרן. טלנסקי היה כאן ועכשיו, נגיש למשטרה, מעוכב יציאה מהארץ, ואפשר היה להעיד אותו. בעוד כמה חודשים אם תתקבל החלטה לפתוח במשפט, היה חשש כי לא יוכלו להעיד את טלנסקי במסגרת המשפט עצמו. לכן הוא העיד עדות מוקדמת.

ברק, לבני, יהו ונתניהו – כולם אומרים שאולמרט צריך ללכת. מבלי לחפש לינקים, אני יכול לספר שגם זבולון אורלב, גדעון סער, אריה אלדד וזהבה גלאון – כולם הזדעזעו מעדות טלנסקי וחושבים כעת כי על אולמרט להתפטר.

 



רבים זילזלו בהבטחתו של ראש הממשלה כי יתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום. הוא לא עושה את זה בהתנדבות, הם ציינו. הוא מחוייב לעשות כן, כך אמרו. אמנון מרנדה, הכתב של Ynet בכנסת, מסביר שלפי הלכת פנחסי שר שהוגש נגדו כתב אישום לא יכול לכהן עוד כשר, ולכן "סביר להניח שבג"ץ יקבע נורמה דומה באשר לראש ממשלה". גם ד"ר אסף הראל כותב כי דבריו של אולמרט הם למעשה ההתחייבות מהלכות פנחסי ודרעי. אלה שתי דוגמאות קטנות, וכאלה יש עוד. ועל כך כדאי לומר:

  • הלכת פנחסי והלכת דרעי הן הלכות משפטיות, ויש לבחון אותן לא רק לפי שורת התוצאה של פסקי הדין – אלא לפי התוכן. שני פסקי הדין נוגעים לסבירות ההחלטות של ראש-הממשלה, ולא של השר הנאשם. ההלכה קובעת שיש לפטר את השר, ולא שהשר צריך להתפטר. הבעיה אינה שהשר לא רצה להתפטר, אלא שראש הממשלה לא רצה לפטר. לכופף את ההלכה כאילו היא חלה גם על סבירות ההחלטה של ראש-הממשלה עצמו להתפטר או לא להתפטר – נראה לי מעט מוגזם, וחורג מגבולות ההלכות שנקבעו.
  • שר ממונה, אך ראש ממשלה נבחר. בית המשפט העליון כבר עמד על ההבחנה שבין נושא תפקיד ממונה (פנחסי בתור שר) ובין נושא תפקיד נבחר (פנחסי כיו"ר ועדת הכנסת). הלכת דרעי הקובעת שראש הממשלה צריך לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, חלה על אנשים שמונו לתפקיד מנהלי-ביצועי (כמו שר) אך לא על אנשים שנבחרו לתפקידם (כמו יו"ר ועדה בכנסת, הנבחר ע"י חברי הוועדה).  אמנם פורמלית ראש ממשלה לא נבחר ישירות ע"י הציבור – אך באופן מהותי ראש הממשלה נבחר, ולא ממונה. זו הבחנה חשובה, מכיוון שאדם שהציבור העלה – רק הציבור יכול להוריד.
  • טוענים בלהט כי יש להפריד בין המשפטי לציבורי. "העניין איננו רק משפטי, מדובר בשאלות שנוגעות לערכים, לנורמות", הסבירו. אל לו להתחבא מאחורי הגבול שהציב המשפט, לפיו יש להתפטר רק עם הגשת כתב אישום. זה הרף המשפטי, הם מסבירים. ראוי שראש ממשלה – מבחינה ציבורית – יילך לפי הרף הציבורי הגבוה יותר ולא לפי הרף המשפטי הנמוך.
    כדאי לזכור שהלכת דרעי איננה בדיוק הרף המשפטי. הרף המשפטי לפי החוק הוא שכהונת השר נפסקת רק לאחר הרשעה עם קלון. בית המשפט העליון קבע שמכיוון שמדובר באיש ציבור, יש להחיל בפועל רף ציבורי גבוה יותר, נורמה מחמירה יותר, ויש להפסיק את הכהונה עם הגשת כתב אישום. וכך הפכה הגשת כתב האישום לנורמה המשפטית, ואיש ציבור – ראוי שיפעל לפי נורמה ציבורית גבוהה יותר, כמו פתיחת חקירת משטרה. ומכיוון שבית המשפט העליון אוכף נורמה ציבורית כדרישת סף משפטית – הרי שהשלב הבא יהיה לקבוע כי ראש הממשלה חייב להתפטר עם פתיחת חקירת משטרה (למען אמון הציבור, כפי שנקבע בהלכת דרעי). ומשזו תקובע כדרישה המשפטית, הרי שיאמרו כי לא ראוי שראש הממשלה ידבק רק בדרישה המשפטית הדווקנית ועליו לעמוד בנורמה ציבורית גבוהה יותר מהמשפטית. והרי העניין איננו רק משפטי, מדובר בשאלות שנוגעות לערכים. לנורמות.
    מעתה אמור: הודיע היועץ המשפטי כי הוא שוקל להורות על פתיחת חקירה – תופסק כהונתו של ראש הממשלה.
  •  

  • האנשים שהזכרתי קודם, חלקם לפחות, טוענים שיש להפריד בין המשפטי לציבורי. זו טענה לא הוגנת. לבני, ברק, יהו, נתניהו, בן-אליעזר, אילון, אורלב והחברים – הם לא ראו תחקיר של אילנה דיין, ולא קראו כתבה של מרדכי גילת. לא זה מה שהניע אותם. לא ראיונות ולא גילויים עיתונאיים. הם מסתמכים על הליכים במישור המשפטי – החלטות של היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליט המדינה, חקירות המשטרה, עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי בבית המשפט. יש מידה של חוסר הוגנות לסמוך במידה כזו על הליכים משפטיים מבלי לקבל את הכללים המשפטיים.
פורסם בקטגוריה סבירות, שחיתות ציבורית | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

קצת מבחוץ – על אהרן ברק וסל התרופות

סיפרתי כאן על הכנס "שישים שנות משפט" שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה. גשם של נובמבר הגיעה למושב האחרון, תחת הכותרת "המשפט הישראלי לאן?", וכתבה פוסט על ההרצאה שחתמה את הכנס – זו של פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס.

גם אני הייתי שם והקשבתי לאהרן ברק, שדיבר אחרי שלושה ממבקריו – הפרופסורים אמנון רובינשטיין, שמעון שטרית ומנחם מאוטנר. פרופ' ברק יודע להתבטא בצורה נפלאה ומשכנעת – הן בכתב, בספרים ובפסקי דין, והן בעל פה. הוא תומך נלהב בשמירה על זכויות האדם – בין השאר לאור ניסיון החיים הכואב שלו כילד תחת הכיבוש הנאצי. הוא כנראה גדול המשפטנים החיים בישראל, או לפחות בשלישייה המובילה – והוא בעל יכולת אנליטית משפטית מבריקה.

דווקא בגלל כל אלה, היה קצת עצוב לשמוע את הטיעונים שלו. הוא לא הצליח לבסס כמעט שום טיעון ולא הצליח לשמור על קו אחיד ועקבי לאורך הנאום שלו. כפי שגשם של נובמבר מתארת, הוא התחיל בביקורת על הקשר החזק מדי בין האקדמיה המשפטית הישראלית למשפט הזר, ואף לגלג על פרופ' דניאל פרידמן שבשנות ה-70 תמך בהמשך התבססות המשפט הישראלי על הדין האנגלי שעוד היה תקף בישראל (לגבי סוגיות שטרם הוסדרו בחקיקה ישראלית עצמאית), בעוד הוא – ברק – תמך אז בהתנתקות מהמשפט האנגלי. לאחר מכן הוא מבסס כמעט את כל הטיעון שלו בעד ביקורת שיפוטית על חקיקה בכך שבכל המדינות המערביות – מלבד הולנד (ואוסטרליה וניו-זילנד) – יש ביקורת שיפוטית. כתבתי "כמעט את כל הטיעון" – כי הוא גם מתבסס, כמובן, על לקחי השואה. (כאילו זה מה שהיה עוצר את היטלר – ביקורת שיפוטית על חקיקה. מה שאולי היה עוצר את היטלר זה פסילת מפלגות ומועמדים המתנגדים לעצם קיומו של המשטר והדמוקרטיה – מהלך שברק כמובן מתנגד לו).   את הטיעון שלו לגבי המודל של עצמאות שיפוטית הוא דווקא כן מבסס על ארצות הברית שבה יש מודל של "עצמאות מוחלטת" בניגוד למודל הרווח במדינות המערב – "מודל השיתוף". את דוקטרינת ה"אי-שפיטות" הוא דווקא מתנגד לאמץ מארצות הברית, כי היא מתאימה לבעיות שיש בארה"ב שהן שונות מאלה שיש בישראל.  סקירה של שאר הנאום, כולל דבריו על דיני המשפחה בישראל, היועץ המשפטי, זהות המדינה, החוקה ועוד ועוד – כדאי לקרוא אצל גשם של נובמבר.

ולעניין נוסף:

ALC מוביל מאבק ציבורי להגדלת תקציב סל התרופות, ומחתים על עצומה.

הממשלה החליטה לפני מספר ימים להעביר מיליוני שקלים מעודפי התקציב, ללשכות שרים ללא תיק, במקום לסל התרופות.
האם ראוי לדעתכם, שהממשלה לא תעביר את הכספים הנדרשים לתקצוב סל התרופות אלא במקום זאת, תעביר מיליונים מעודפי התקציב למטרות כה משניות כמו לשכות שרים ללא תיק?
הצטרפו אלינו לעצומה לשינוי החלטת הממשלה הנ"ל, ולתיקון העוול המקומם וחוסר הצדק המשווע שבהחלטה הזו.

המאבק נשמע צודק באופן עקרוני – העברת כספים לסל התרופות מעניקה חיים או איכות חיים לחולים רבים. דווקא בגלל שהוא נשמע כל-כך צודק, הוא יכול להיות כל-כך בעייתי. מאבק של צמצום מספר חברי הכנסת ל-110 והעברת הכספים שחסכנו להענקת חיים לחולים – גם הוא מאבק צודק. גם ביטול הסיבסוד על המים לחקלאות והעברת הכספים להגדלת סל התרופות נשמע צודק, לא? ואם כבר חקלאים, מדוע שהמדינה תפצה חקלאים על נזקים שנגרמו כתוצאה מבצורת – במקום להעביר את אותם כספים לסל התרופות? הכסף שמוציאים על אבטחת הנשיא בוש בארץ, זיקוקין די-נור, מטס הצדעה ומפגן צניחה, הפעלת שוטרים רבים כל-כך לחקירת אולמרט. האם זה לא צודק להפחית 10% משכרם של שופטי בית המשפט העליון לטובת תרופות לעניים? ו-10% משכרם של השרים? והח"כים? ומנכ"לי המשרדים? ומיסוי של 10% מרווחי הון בבורסה או מרווחים מהגרלות? מס של 10% על רכישת מכונית חדשה לטובת הגדלת סל התרופות והצלת חיים?
כל דבר שנשים מול סל התרופות ייראה מגוחך, אכזרי, אטום, ציני ולא צודק.

לזה כדאי להוסיף בעיה נוספת בסל התרופות – המחיר הגבוה כל-כך של תרופות הוא גבוה לעיתים דווקא בגלל שהתשלום מגיע מקופת המדינה, ולפעמים גבוה מסיבות אחרות שאינן קשורות לפיתוח ולייצור של תרופות. נשמע לנו הגיוני שחברת תרופות תגבה הרבה כסף כדי שהיא תוכל להמשיך לחקור ולפתח תרופות חדשות וטובות יותר, אבל מספיק לראות את חברת טבע – החברה המסחרית הגדולה ביותר בישראל, עם שווי שוק של 34 מיליארד דולר – שעיקר עיסוקה הוא ייצור תרופות גנריות (כלומר, "העתקה" של תרופות שהפטנט עליהן פג) ולא פיתוח ומחקר רפואי.  דיני הקניין הרוחני בתחום הרפואה בעולם המערבי מונעים בפועל טיפול רפואי מחולים.
כדאי לקרוא את המאמר של מיקי פלד ואת הכתבה של צבי לביא.

אציין גם שבמרץ 2008 הממשלה אישרה את המלצות ועדת סל התרופות של 90 תרופות בעלות של 450 מיליון שקל. לא מצאתי פירוט לגבי אותם 75 מיליון שטוענים כעת שיש "להשיב" אותם לתקציב, והאם ומתי הם נגרעו מהתקציב המתוכנן. [עדכון: ALC עידכן שמדובר בהתחייבות של משרד האוצר להוסיף כספים בתמורה לביטול האפשרות של ביטוח "פרימיום" בקופות החולים הכולל תרופות מצילות חיים. יצחק לוי מסביר למה זה רע, יחיאל בר אילן מסביר למה זה טוב, כך או כך – האפשרות בוטלה בתמורה להתחייבות להגדלת התקציב].

ולמרות שתי הנקודות האלה, הגדלת תקציב סל התרופות היא מטרה חשובה ומבורכת – והעצומה של ALC היא דוגמה ליתרון של האינטרנט בהעצמת מחאות אזרחיות. אני ממליץ לכל הפחות לקרוא את הדברים של ALC, כולל הקישורים שם, ולהחליט.

פורסם בקטגוריה כנסים וימי עיון, מבחוץ | עם התגים , , , , , , | 6 תגובות