עוד על צילום אנשים ועל פרטיות

על פרסום תמונות שצולמו ברשות הרבים, בעקבות פס"ד א 1591/07 אירינה יעקובסון נ' גלעד אביגד ופס"ד א 6023/07 שגב ישראל אפריאט נ' ידיעות אחרונות בע"מ.

לפני חודשיים, באוגוסט 2008, ניתן ע"י בית המשפט העליון (השופט אליעזר ריבלין) פסק הדין בעניין מנשה דרור צדיק נ' עיתון הארץ ואלכס ליבק. אפשר לקרוא כאן את הפס"ד, וכאן את הפוסט שלי בנושא. בספטמבר ניתן פסק הדין בעניין אירינה יעקובסון ע"י השופט נחום שטרנליכט מבית משפט השלום בפתח תקווה, ובאוקטובר ניתן פסק הדין בעניין שגב ישראל אפריאט ע"י השופט ארנון דראל מבית משפט השלום בירושלים.

אגב, תמונתו של אפריאט פורסמה בפברואר 2007.

     

אירינה במכון הכושר

יעקובסון צולמה במכון כושר, בעת שהעבירה אימון ספינינג. התמונה פורסמה במודעת פרסומת של המכון. השופט שטרנליכט כותב כי פרסום תמונה כזו מהווה פגיעה בפרטיות: "אישה שהולכת לאימון במכון כושר איננה צריכה להעלות בדעתה כי תצולם בעת האימון ותמונתה תפורסם". זו קביעה כללית והתחלתית, ולאחריה שואל השופט שתי שאלות: האם הסכימה לצילום, והאם הסכימה לפרסום. שהרי פגיעה בפרטיות היא רק כאשר אין הסכמה.

השאלה הראשונה נשמעת הגיונית ונכונה, אבל לא ברורה לי המשמעות שלה. הצילום אינו פעולה הפוגעת בפרטיות לפי לשון החוק, אלא רק "פרסום תצלומו של אדם…", ולכן לא דרושה הסכמה בשלב המשפטי הזה.

השאלה השנייה היא המרכזית – האם יעקובסון הסכימה לפרסום התמונה? השופט כותב כי יעקובסון הבחינה שמצלמים בחדר הכושר, ולכן היה עליה להבחין בכך שמצלמים גם אותה (או לפחות להתייחס לאפשרות הזו כאפשרות סבירה). בנוסף, לאחר שנודע לה על הפרסום – היא לא הביעה התנגדות מיידית, אלא רק שבועיים מיום הפרסום. השופט לומד מכך על הסכמתה של יעקובסון לפרסום. וכך הוא מסכם:

"משהסכימה התובעת לפרסום התמונה ללא דרישה מוקדמת לתשלום, אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו. הפרסום איננו מהווה פגיעה בפרטיות".

     

שגב במצעד הגאווה

אפריאט צולם במצעד הגאווה של 2004 בירושלים, לבוש מדי צה"ל ואוחז את דגל הגאווה. התמונה פורסמה בעיתון 'ידיעות אחרונות' שלוש פעמים, פעם אחת בדיווח אודות מצעד הגאווה ופעמיים נוספות בהקשרים כלליים הנוגעים להומוסקסואלים בצבא.

אפריאט ידע כי מצלמים באותו אירוע, ו"אחרי שניים שלושה פלאשים של הצילום הוא מסר את הדגל, הוריד את הכומתה וזז הצידה". לאחר הפרסום הראשון הוא התקשר למערכת העיתון וביקש שלא יפרסמו את התמונה שוב. לאחר הפרסום השני עורך דינו שלח מכתב למערכת ודרש פיצויים, ולאחר הפרסום השלישי הוגשה התביעה.

אפריאט תובע רק בגין שני הפרסומים האחרונים:  אלה שנעשו לאחר שהודיע על התנגדותו לשימוש בתמונתו, וכן נעשו שלא בהקשר למצעד הגאווה הספציפי בו צעד אלא בהקשר כללי של הומוסקסואלים בצבא.

השופט דראל מתמקד בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" מהווה פגיעה בפרטיות. דראל קובע כי בעצם ההליכה למצעד הגאווה יש הסכמה לפגיעה כזו בפרטיות, ואכן הפרסום הראשון נעשה תחת אותה הסכמה ולכן אינו מהווה פגיעה בפרטיות.

     

"בלי חרטות"

השופט דראל מהלל את הזכות לפרטיות ולאנונימיות ואת מעמדה הרם והחשוב במשפט הישראלי, וקובע כי יש להתיר למי שהסכים לוותר על פרטיותו לחזור בו מהסכמתו. הוא מסביר זאת בין השאר בכך שמדובר בזכות חשובה, וכן ממהות הפגיעה, וכן מכך שאין אינטרס ציבורי מיוחד בפרסום תמונותיו של אפריאט בדיווחים שאינם קשורים בו.

"מכאן, המסקנה כי התובע היה רשאי לחזור בו מהסכמתו, כפי שנלמדה מהשתתפותו במצעד הגאווה, לפגיעה באנונימיות שלו. הפרסומים השני והשלישי נעשו אפוא שלא בהסכמת התובע והם מהווים פגיעה בפרטיותו".

השופט דראל פסק פיצויים לטובת אפריאט, וכן צו מניעה האוסר על העיתון להשתמש שוב בתמונה.

זה כמובן מנוגד לחלוטין לפס"ד יעקובסון, בו נקבע שלאחר שהתקבלה ההסכמה לא ניתן לבטלה. סתירה יסודית כל-כך בין שני פסקי דין היא מתקבלת אולי כשמדובר בפסקי דין של בתי משפט שלום במחוזות שונים, אולם פסק הדין של השופט דראל מנוגד גם לפס"ד דרור צדיק. אם שטרנליכט הסכים לראות בהתנגדות מיידית (שלא הייתה) כמבטלת הסכמה, השופט ריבלין התיר פרסום של תמונה אפילו כאשר המצולם התנגד כבר במעמד הצילום: הדגש בפס"ד דרור צדיק לא היה על ההסכמה או אי-ההסכמה של המצולם, אלא התחייבותו של הצלם שלא להשתמש בתמונה. השופט ריבלין כתב כי למרות התנגדותו של המצולם – אם הצלם לא היה מבטיח שלא להשתמש בתמונה, הרי שהיה מותר לו להשתמש בה ולפרסם אותה.

     

בשולי הדברים 1: פרטיות ותביעות

התביעה כנראה הוציאה את אפריאט מאנונימיותו הרבה יותר מפרסום התמונות. מי שיחפש עכשיו את שמו יגיע כמובן לפסק הדין המוצג גם באתר בתי המשפט וגם באתרים משפטיים שונים המציגים פסקי דין. אפשר גם לקרוא על אפריאט בכותרות גדולות באתרי החדשות השונים (רק באתר Ynet לא מצאתי דיווח על כך). חלק מהכותרות מחמיאות פחות מאחרות, אך כל הכתבות מקפידות כמובן להזכיר את שמו ואת נטיותיו. בין שאר התוצאות במנועי החיפוש אפשר גם לפגוש טקסטים פרי עטו, החתומים בשמו כמובן, ועוסקים (בעקיפין כמובן) בנטיותיו המיניות.

יש כאן מצד אחד תהייה לגבי אפריאט עצמו – האם מדובר כאן בפגיעה בפרטיות, או רק בניסיון לקבל כסף? (לא שזה רלוונטי להכרעה המשפטית).
מצד שני יש כאן תהייה כללית לגבי הליכים משפטיים הנוגעים לשמירה על הזכות לפרטיות. אדם הנעזר במערכת המשפט הישראלית כדי להגן על פרטיותו ולקבל פיצוי על פגיעה שנעשה בפרטיותו – למעשה רק חושף עצמו יותר ויותר.

     

בשולי הדברים 2: תביעה לכיוון הלא נכון

מאחורי פס"ד אפריאט עומד סיפור לא קל. וכך מתאר השופט דראל את הנזק ששגב טוען שנגרם לו:

"לאחר פרסום התמונה במסגרת הפרסום השני החלה מריבה קשה בינו לבין אחיו, אשר אחד מהם אדם חרדי. בסופו של דבר הוא הותקף פיזית על ידי האחים ונאלץ לעבור טיפול רפואי. בנוסף הוא מתאר כי אחיו זרקו את מיטתו ואת הארון שלו מהבית והרסו ציוד השייך לו.  עוד הוא מוסיף כי לאחר פרסום הכתבה האשימו אותו בני משפחה ומכרים בגרימת מחלתה של אמו. התובע מוסיף ומספר כי אביו גרש אותו מהבית המגורים של המשפחה והוא נאלץ לעבור להתגורר בבית דודתו שגרה בדירה שכורה תוך שהוא לן על הספה בסלון דירתה. אביו הודיע לו שהוא מנשל אותו מן הירושה אף שהובטח לו בעבר כי דירת הוריו תעבור אליו בירושה בלעדית. הוא מוסיף כי בסופו של דבר התפייס עם האב אך היחסים לא חזרו לקדמותם והם צוננים לגמרי. בעקבות הפרסום גם המעביד של התובע גילה את נטיותיו והשמועה עשתה לה כנפיים עד שהדבר הגיע לחוסר נעימות שכזו שהוא נאלץ לעזוב את עבודתו".

התביעה על הנזק הוגשה כנגד ידיעות אחרונות, ומותר לתהות האם לא מדובר בתביעה לכיוון הלא נכון.