הישיבה
שלשום תהיתי לגבי המצב המשפטי של מינוי שופטים בעת ממשלת מעבר.
לפי הדיווח של אביעד גליקמן, הוועדה התכנסה אתמול בבוקר, ובפתח הישיבה הודיעו הנשיאה ביניש והשופטים פרוקצ'יה ולוי "כי לוועדה אין סמכות למנות שופטים חדשים בעקבות הגדרתה של הממשלה כממשלת מעבר. הם התבססו על פסיקת בית המשפט העליון בעבר בפסק דין לנדשטיין".
בעקבות זאת הגיע לחדר הישיבה היועץ המשפטי לממשלה "ובמשך דקות ארוכות הסביר כי לוועדה ישנה סמכות חוקית ומשפטית, ושטח בפני החברים את הנימוקים לכך".
לצערי, לא פורסמו הנימוקים של ביניש ומזוז. הרבה שאלות מעניינות עלו כאן, כמו המעמד של חוות הדעת המשפטית: האם יש לחוות דעת של שופטי בית המשפט העליון, בתור חברי הוועדה לבחירת שופטים, מעמד מחייב כלשהו כלפי הוועדה? והאם חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הוועדה לבחירת שופטים? והשאלה המרכזית, כמובן, האם אפשר למנות שופטים בעת ממשלת מעבר.
הוועדה
תיקון מס' 55 לחוק בתי המשפט, שהתקבל השנה, קובע שהחלטות על מינוי שופט יתקבלו בוועדה לבחירת שופטים ברוב של 7 מתוך 9. במקור, התיקון נועד להפחית מעט מכוחם של 3 שופטי בית המשפט העליון בוועדה (כך שהם יצטרכו תמיכה של עוד 4 חברים כדי למנות שופט, במקום של עוד 2 לפני התיקון). היום התכנסה הוועדה בפעם הראשונה מאז התיקון לחוק, והתברר שהתיקון דווקא מגביר את כוחם בצורה דרמטית: אם בעבר היה צריך 5 קולות נגד כדי להטיל וטו על מועמד מסוים, והיה ניתן להעביר מינוי ללא תמיכה של אף שופט – כיום המצב שונה. כל 3 חברי ועדה יכולים למעשה להטיל וטו על בחירת מועמד – אפילו על ידי הימנעות. אם, לדוגמה, 3 שופטי בית המשפט העליון מודיעים מראש כי יתנגדו לבחירת שופטים בישיבה הזו – למעשה הישיבה כולה הופכת למיותרת ואף שופט חדש לא יכול להיבחר.
לפי הדיווח באתר nrg, שלושת השופטים לא הודיעו כ יתנגדו לבחירת שופטים – אלא פשוט עזבו את הישיבה. לפי חוק בתי המשפט, אם התכנסו 9 חברי הוועדה – צריך רוב של 7 כדי להעביר מינוי. אם התכנסו 8 חברי הוועדה – צריך רוב של 6 כדי להעביר מינוי. אם התכנסו 7 חברי הוועדה – צריך רוב של 5 כדי להעביר מינוי. אם התכנסו פחות מ-7 חברים – הוועדה כלל לא רשאית לפעול. כאן מדובר בסעיף ישן יותר (לעומת תיקון 55 – שהתקבל רק השנה). אם 3 השופטים עזבו את הישיבה, הוועדה נותרה עם 6 חברים בלבד ולכן לא יכולה לפעול.
פסק הדין
לפי הדיווחים בתקשורת, השופטת פרוקצ'יה – בתור חברת הוועדה לבחירת שופטים – אמרה כי למיטב הבנתה לא ניתן לבחור שופטים כעת, והתבססה על פסק דין שנתנה השופטת פרוקצי'ה – בתור שופטת – בג"צ 8815/05 אברהם לנדשטיין נ' מאיר שפיגלר (טרם פורסם). הממשלה החליטה אז שלא לאשר את הרכב המועצה הדתית בקריית אונו, בנימוק שמדובר בתקופת בחירות. העתירה דרשה לקיים החלטה קודמת של הממשלה שאישרה את הרכב המועצה הדתית, וניתנה עוד לפני ההחלטה לפיזור הכנסת. בניגוד למקרה הנוכחי, פסק הדין הזה עוסק בתקופת בחירות, ולא רק בממשלת מעבר.
וכך כותבת השופטת פרוקצ'יה:
השירות הציבורי נועד לספק לציבור את צרכיו בכל מישורי החיים. רמתו של השירות הציבורי הינה גורם חיוני לתיפקודו התקין. ממנה נגזר אמונו של הציבור בשירות, שבלעדיו לא ניתן לקיים את תכליותיו העיקריות. בין טיבו ואיכותו של השירות הציבורי לבין אמון הציבור בו מתקיים קשר גומלין הדוק. שירות ציבורי בלתי נאות לא יזכה באימון הציבור. שירות ציבורי שאינו זוכה באימון לא יצליח למלא את משימותיו המרכזיות.
בהקשר זה אפשר לציין שרותי אברהם מציגה עותק מהמכתב שכתבה נשיאת בית המשפט העליון במרץ 2008 ובו היא מתארת את הנזק הנגרם מאי-מינוי שופטים חדשים. לפי הדיווח הלא-חתום של nrg (לצערי לא מצאתי לכך סימוכין נוספים), המינוי הזמני ("מינוי בפועל") של שני שופטי ביהמ"ש המחוזי שמכהנים כעת בביהמ"ש העליון – הופסק (או ייפסק) בעקבות אי-מינוי השופטים החדשים, כך שכעת יורד מספר השופטים בעליון ל-10 (לעומת 12 בעת כתיבת המכתב של ביניש). המשך המצב של 12 שופטים במקום 15 אמור להביא לביטול דיונים ב-340 תיקים ב-4 חודשים, ועוד "גל של ביטולי דיונים" וכן התארכות ההמתנה לדיון ועיכוב במתן פסקי דין.
מצד שני, בפסק הדין פרוקצ'יה מדגישה את החשיבות של הליך מינוי תקין, ועל כך שמים דגש גם 3 השופטים בוועדה לבחירת שופטים:
"הנזק לאינטרס הציבורי הכרוך במינוי לתפקיד ציבורי הנעשה באורח בלתי ענייני הינו רב ביותר. הוא עלול לפגוע בסדר מנהל תקין ובטוהר המידות. הוא עלול לפגוע בדמותו של השירות הציבורי ובאמון הציבור בו. הוא עלול לפגוע בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, בתפיסתנו הערכית את מהותו של השירות הציבורי ובאמנה החברתית שהיא בסיס הווייתנו כחברה מתוקנת".
ואם כך נכתב על המועצה הדתית בקריית אונו – על אחת כמה וכמה הדבר נכון לגבי שופטים בבית המשפט העליון.
פרוקצ'יה כותבת כי אמנם אין הגבלה פורמלית על סמכויות ממשלת מעבר, אולם עקרונות המשפט הציבורי הכללי מטילים עליה חובה לפעול בריסון רב בהפעלת סמכויות השלטון. "בתקופה זו, מחוייב השלטון באיפוק בהפעלת סמכויותיו לגבי כל אותם עניינים שאין כורח ודחיפות מיוחדת לפעול בהם". ככל שמידת החיוניות בפעולה שלטונית גוברת – כך תקטן מידת האיפוק הנדרשת, ולהפך.
השופטת פרוקצ'יה מזהירה מפני הליך מינוי בו מעורבים גורמי ממשלה בתקופת בחירות: גורם בממשלה הבאה, לאחר הבחירות, אינו ידוע. "כאשר החוק דורש שבהליך מינוי יהיה מעורב נבחר הציבור, אזי ביצוע ההליך באמצעות הנבר ששאלת האמון בו נמסרה להחלטתו המחודשת של הציבור, עלול להחטיא את תכלית החוק". בנוסף היא כותבת שיש חשש מוגבר מניגוד עניינים במינוי והעדפת האינטרס המפלגתי על פני האינטרס הציבורי. "די אף במראית פני הדברים, העלולה להעלות חשד או ספק לפגם בהליך המינוי, כדי להצדיק בדרך כלל הימנעות ממנו בתקופה של בין השמשות השלטוני".
אבל יש גם מקרים בהם אפשר למנות: המקרה הראשון הוא כש"עולה צורך חיוני באיוש משרה ציבורית, ולא ניתן למצוא לכך פתרון זמני חלופי". המקרה השני הוא "מינוי לתפקיד ציבורי הנעשה בידי גורם ממנה המנותק לחלוטין מהמישור הפוליטי ואינו מושפע כלל מקיומן של בחירות קרבות ומשינויי שלטון צפוי".
פרוקצ'יה עצמה עומדת על הבדל נוסף בין מינוי השופטים ובין פס"ד לנדשטיין: שר הדתות מציע 45% מהמועמדים למועצה, והאישור הסופי הוא בידי ועדת שרים או בידי הממשלה. "תהליך הקמתה של מועצה דתית ברשות מקומית אחוז ושזור במעורבות עמוקה של ראש הממשלה ושרי ממשלתו".
הוועדה לבחירת שופטים היא שונה במהותה, ומדובר רק ב-2 נציגים מתוך 9, וחל עליהם איסור בחוק להיות כפופים לממשלה בהצבעתם בוועדה. הבדלים נוספים הם כאמור העובדה שלא מדובר כעת בתקופת בחירות אלא רק בממשלת מעבר.
בסופו של דבר, השאלה המשפטית לא הוכרעה בגלל זכות הווטו של השופטים. המשך, אולי, יבוא.
בין חוק למשפט 