הלו הלו, מה אתה מצלם אותי?

על צילום ברשות הרבים, בעקבות פסק דין מנשה דרור צדיק ואלכס ליבק: רע"א 6902/06 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' [טרם פורסם] (pdf).

האירוע עצמו הוא מינואר 2002, הוגשה תביעה לבית משפט השלום, ערעור לבית המשפט המחוזי, ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שהוגשה ב-2006 ופסק הדין ניתן כעת, באוגוסט 2008. הסיפור הוא כזה: מנשה דרור-צדיק, יהודי חרדי, עמד בצד דוכן שהקים להפצת ספרי קודש ליד דיזינגוף סנטר. הדוכן היה ליד חנות ובחלון הראווה של החנות הייתה אישה "לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה".

דרור-צדיק הבחין שליבק מצלם אותו, והביע את התנגדותו. ליבק הבטיח לו שהתמונות הן לשימושו האישי בלבד. התמונה פורסמה בעיתון, ודרור-צדיק הגיש תביעה על פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע כנגדו.
בבית משפט השלום נקבע כי לא מדובר בלשון הרע, מכיוון שהתמונה היא אמיתית (הגנת "אמת דיברתי"); בבית המשפט המחוזי נקבע כי דרור-צדיק בחר היכן למקם את הדוכן שלו, ולא מדובר בהגנה "על מי שמבקש להיעזב לנפשו", ולכן באיזון שבין הזכות לפרטיות ובין חופש הביטוי – גובר חופש הביטוי.

I’m loving angels instead

פגיעה בפרטיות
את פסק הדין בעניין כותב המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין. ריבלין שם את הדגש על ההבטחה של אלכס ליבק למנשה דרור צדיק שהתמונות הן לשימושו האישי בלבד. ריבלין מזהה את ההבטחה הזו כ"הסכם סודיות". הפרת הסכם סודיות "לגבי ענייניו הפרטיים של אדם" היא הפרה של החוק להגנת הפרטיות. הביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" הוא רחב יותר מ"צנעת הפרט". השופט ריבלין לא קובע מהם ענייניו הפרטיים של אדם, ובודק את זה לפי הפירושים של השופט גבריאל בך, השופטת טובה שטרסברג כהן, ועו"ד אלי הלם:

לפי הפרשנות הרחבה שהעניק השופט בך למונח, צילום החושף את זהותו של המבקש, ובענייננו גם את עיסוקו באותה עת, נכלל בוודאי בענייניו הפרטיים. לפי גישתו של המלומד הלם, נראה כי צילומו של אדם נכלל בענייניו הפרטיים שכן יש בו פרטי זיהוי ופרטים ייחודיים לאדם ויש איסור על פרסומם לאור התחייבותו של הצלם שלא לפרסם את הצילום. לפי גישתה של השופטת שטרסברג-כהן, הרי שהצילום במקרה המונח בפנינו – אשר באמצעותו ניתן לזהות את המבקש, את השתייכותו המגזרית, את מיקומו ואת עיסוקו באותה עת – מהווה צירוף פרטים המהווה עניין פרטי בהקשר הספציפי.

בים לבן...

עניין ציבורי המצדיק פגיעה בפרטיות
עניין ציבורי המצדיק פגיעה בפרטיות מהווה הגנה. לאחר שנקבע כי הייתה פגיעה בפרטיות, יש לבחון האם עומדת לצלם ההגנה. למעשה מדובר באיזון בין הזכות לפרטיות ובין אינטרס הציבור וחופש הביטוי.
במקרה זה, ריבלין מוסיף למשוואה גם את האינטרס הציבורי של "הבטחות יש לקיים" ואת האינטרס הציבורי של "הגינות עיתונאית". שני האינטרסים הנכבדים האלה, יחד עם הזכות לפרטיות בצד אחד – וה"עניין הציבורי" בצד השני (בניגוד לביהמ"ש המחוזי, חופש הביטוי לא נכנס במסגרת האיזון). התוצאה היא כמובן, שהזכות לפרטיות גוברת.

The King and Queen of Hearts

המצלמה לא משקרת
אם מדובר בפרסום כוזב, ממילא לא תהיה הגנה של "עניין ציבורי".  המשנה לנשיאה מעלה גם את שאלת הכזב בתמונה. לכאורה מדובר בתמונה כפי שצולמה, לכן קשה לראות בה כפרסום כוזב, אך ריבלין כותב:

השאלה אם היה כזב בפרסום שבענייננו אינה פשוטה. הוצאתו של המבקש, הנמנה על קבוצת מאמיני הדת החרדים, מן הסביבה הרגילה שלו והנצחתו כשהוא מזוהה בבגדיו, מגזרית, על רקע תמונה חושפנית של צעירה, מקשרת אותו שלא בטובתו אל עולם שבעיניו ובעיני בני קבוצתו הוא עולם אסור. השאלה המתעוררת כאן היא אם הצילום משקף מציאות אמת או עיוות הנוצר של התרמות של מקריות.

אמנם זו רק שאלה, ללא תשובה וללא קביעה או הכרעה, אך יש משהו מטריד באמירה הזו. אפילו כמה דברים.
דבר ראשון, נשמע כאילו אלכס ליבק שלף אותו מהישיבה, הלביש אותו בבגדים "מזוהים מגדרית" והצניח אותו בלב תל-אביב, ליד דיזינגוף סנטר.  "הוצאתו של המבקש מן הסביבה הרגילה שלו", כותב המשנה לנשיאה.
דבר שני, יש משהו מטריד בהתייחסות לעולם החילוני כעולם "אסור", מבזה או משפיל.  גם לא ברור איפה כאן ה"כזב". האם כל קישור של אדם לעולם שהוא בעיניו אסור – הוא כזב? זה שמדובר בקישור "שלא בטובתו" לעולם האסור, לא הופך את זה ללא נכון. אחרי הכל, הוא הקים את הדוכן שלו ליד דיזינגוף סנטר, ליד החנות עם הפוסטר בחלון הראווה.
דבר שלישי, צילום הוא שילוב של עובדות ופרשנות. העובדות הן מה שאנחנו רואים בתצלום, הפרשנות היא מה שאנחנו מבינים מהתצלום. פרשנות לא נכונה של העובדות לא הופכת את העובדות לכזב. הוא אכן עמד שם, לבוש בבגדיו המזוהים מגדרית, בלב העולם האסור, על רקע פוסטר של רגלי בחורה. זה שהוא לא מרוצה מכך, לא הופך את זה לפרסום כוזב. זה שמישהו יכול להבין מהתמונה כאילו אותו חרדי האוחז בספרי הקודש בידיו הפך פתאום לחילוני מופקר – זה לא משפיע בדיעבד על העובדות ומוציא מהן את אמיתותן.

scot 21-09-2005 12-59-05 768x1024

אלמלא ההבטחה
אבל החשוב בפסק הדין הוא המקרה הכללי, כשאין הבטחה של הצלם. ועל כך כותב השופט ריבלין:

וייאמר מיד, אלמלא ההבטחה שניתנה למבקש והופרה, הרי שלטעמי הייתה ידו של המבקש על התחתונה. אלמלא ההבטחה, הייתה לדעתי גוברת ידו של חופש הביטוי הן הפגיעה בפרטיות והן על הפגיעה בשמו הטוב של המבקש.

ריבלין שם את הדגש בפסק הדין, גם בקביעת סכום הפיצויים, על ההבטחה והפרתה.
כאשר מדובר בהסכם לשמירת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם – מדובר לא רק בהפרת חוזה, אלא בפגיעה בפרטיות, כאשר אותו מעשה ללא ההבטחה לא היה מהווה פגיעה בפרטיות.

תמונות קטנות של הוויה

ועוד באותו נושא:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חופש ביטוי, פסיקה, צנזורה, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על הלו הלו, מה אתה מצלם אותי?

  1. גשנ הגיב:

    ובכל זאת, עם כל הכבוד לחופש הביטוי – האם לאדם אין זכות שתמונתו לא תפורסם בעיתון? גם אם אין בסיטואציה בה הוא צולם בעייתיות כמו במקרה הזה, אם אדם הולך לתומו ברחוב ומפה לשם צץ מישהו ומצלם אותו – האם אין לו זכות להביע מחאה על כך ולא לראות ביום למחרת את תמונתו מתנוססת בעיתון?
    בעניין הזה זה עוד יותר צורם כאשר היתה הבטחה שהתמונות הן לשימוש אישי, יש בזה לא רק הפרת הבטחה או הסכם סודיות אלא גם ניחוח מסוים של הונאה/תרמית.

  2. פינגבאק: עוד על צילום אנשים ועל פרטיות « בין חוק למשפט

  3. פינגבאק: הקטלניות של המצלמה והעט – חוזרים למקורות – היושרה המקצועית שלנו | תמונות מהחיים - בלוג פוטוז'ורנליסטי

  4. פינגבאק: הקטלניות של המצלמה והעט – חוזרים למקורות – היושרה המקצועית שלנו | תמונות מהחיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s