בפניה של מציאות חדשה

האירוע המכונן בהליך הפלילי היה בהעמדתו של אדם לדין, בעקבות הגשתו של כתב אישום לבית-משפט מוסמך. אך מים רבים חלפו מאז, והנה מצויים אנו בפניה של מציאות חדשה. מראה פניה הוא כשל שרשרת ארוכה, בה מחליפה מעת לעת החוליה הראשית – היא האירוע המכונן בו דיברתי – את מקומה עם זו הקודמת לה, בחתירה מתמדת אל ראשה של השרשרת. הגשתו של כתב אישום נדמית עתה כשלב רחוק ומתקדם בדרך הקשה הנכפית על חשודים בפלילים, בפרט אם עומדים הם במרכזה של התעניינות ציבורית.

כך שמענו זה מכבר, לא כי הוגש כתב אישום בעניינו של איש ציבור פלוני, אלא כי התביעה עומדת להגישו בתוך זמן קצר. נדמה היה אז, כי נפל דבר מבחינתו של החשוד-הנאשם לעתיד, וחד הוא אם לבסוף הוגש כתב-האישום כמתוכנן, אם לאו.

בשלב הבא מיקדה עצמה תשומת הלב לא בכתב אישום שהוגש, כי אם בטיוטה, אשר בדעת הקהל נדמתה לכתב אישום לכל דבר. בהמשכו של תהליך שוב לא ייחדו עצמן כותרות ראשיות להחלטות התביעה, אלא עסקו ב"המלצתה" של משטרת ישראל – הליך שלא אדע מה זכר לו בחוק ומאין צץ – כי יש להעמיד אדם לדין. אחר כך שוב הוסט המוקד והקדים אל הרגע בו פתחה המשטרה בחקירה.

כיום מתבשרים אנו מעל גלי האתר לא על פתיחת החקירה, כי אם על החלטה שגמלה בליבו של תובע להורות על קיומה או למעלה מכך – על כי שוקל הוא לעשות זאת. ומה יהא לעתיד לבוא, זאת אוכל רק לשער.

(אדמונד לוי, שופט בית המשפט העליון – בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה)

 



עדותו המוקדמת של טלנסקי נשמעה בבית המשפט, בטרם החליט היועץ המשפטי אם להגיש כתב אישום – ובטרם נכתבה הטיוטה. המשטרה עוד לא גיבשה המלצה, ואפילו לא סיימה לחקור. לא רק את אולמרט היא לא סיימה לחקור – אפילו את טלנסקי עצמו היא עוד חקרה, לאחר שבית המשפט כבר קבע את מועד עדותו המוקדמת. לא חומרת העבירה ולא עוצמת החשדות ולא חוזק הראיות הביאו לעדות מוקדמת – אלא סיבות טכניות בעיקרן. טלנסקי היה כאן ועכשיו, נגיש למשטרה, מעוכב יציאה מהארץ, ואפשר היה להעיד אותו. בעוד כמה חודשים אם תתקבל החלטה לפתוח במשפט, היה חשש כי לא יוכלו להעיד את טלנסקי במסגרת המשפט עצמו. לכן הוא העיד עדות מוקדמת.

ברק, לבני, יהו ונתניהו – כולם אומרים שאולמרט צריך ללכת. מבלי לחפש לינקים, אני יכול לספר שגם זבולון אורלב, גדעון סער, אריה אלדד וזהבה גלאון – כולם הזדעזעו מעדות טלנסקי וחושבים כעת כי על אולמרט להתפטר.

 



רבים זילזלו בהבטחתו של ראש הממשלה כי יתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום. הוא לא עושה את זה בהתנדבות, הם ציינו. הוא מחוייב לעשות כן, כך אמרו. אמנון מרנדה, הכתב של Ynet בכנסת, מסביר שלפי הלכת פנחסי שר שהוגש נגדו כתב אישום לא יכול לכהן עוד כשר, ולכן "סביר להניח שבג"ץ יקבע נורמה דומה באשר לראש ממשלה". גם ד"ר אסף הראל כותב כי דבריו של אולמרט הם למעשה ההתחייבות מהלכות פנחסי ודרעי. אלה שתי דוגמאות קטנות, וכאלה יש עוד. ועל כך כדאי לומר:

  • הלכת פנחסי והלכת דרעי הן הלכות משפטיות, ויש לבחון אותן לא רק לפי שורת התוצאה של פסקי הדין – אלא לפי התוכן. שני פסקי הדין נוגעים לסבירות ההחלטות של ראש-הממשלה, ולא של השר הנאשם. ההלכה קובעת שיש לפטר את השר, ולא שהשר צריך להתפטר. הבעיה אינה שהשר לא רצה להתפטר, אלא שראש הממשלה לא רצה לפטר. לכופף את ההלכה כאילו היא חלה גם על סבירות ההחלטה של ראש-הממשלה עצמו להתפטר או לא להתפטר – נראה לי מעט מוגזם, וחורג מגבולות ההלכות שנקבעו.
  • שר ממונה, אך ראש ממשלה נבחר. בית המשפט העליון כבר עמד על ההבחנה שבין נושא תפקיד ממונה (פנחסי בתור שר) ובין נושא תפקיד נבחר (פנחסי כיו"ר ועדת הכנסת). הלכת דרעי הקובעת שראש הממשלה צריך לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, חלה על אנשים שמונו לתפקיד מנהלי-ביצועי (כמו שר) אך לא על אנשים שנבחרו לתפקידם (כמו יו"ר ועדה בכנסת, הנבחר ע"י חברי הוועדה).  אמנם פורמלית ראש ממשלה לא נבחר ישירות ע"י הציבור – אך באופן מהותי ראש הממשלה נבחר, ולא ממונה. זו הבחנה חשובה, מכיוון שאדם שהציבור העלה – רק הציבור יכול להוריד.
  • טוענים בלהט כי יש להפריד בין המשפטי לציבורי. "העניין איננו רק משפטי, מדובר בשאלות שנוגעות לערכים, לנורמות", הסבירו. אל לו להתחבא מאחורי הגבול שהציב המשפט, לפיו יש להתפטר רק עם הגשת כתב אישום. זה הרף המשפטי, הם מסבירים. ראוי שראש ממשלה – מבחינה ציבורית – יילך לפי הרף הציבורי הגבוה יותר ולא לפי הרף המשפטי הנמוך.
    כדאי לזכור שהלכת דרעי איננה בדיוק הרף המשפטי. הרף המשפטי לפי החוק הוא שכהונת השר נפסקת רק לאחר הרשעה עם קלון. בית המשפט העליון קבע שמכיוון שמדובר באיש ציבור, יש להחיל בפועל רף ציבורי גבוה יותר, נורמה מחמירה יותר, ויש להפסיק את הכהונה עם הגשת כתב אישום. וכך הפכה הגשת כתב האישום לנורמה המשפטית, ואיש ציבור – ראוי שיפעל לפי נורמה ציבורית גבוהה יותר, כמו פתיחת חקירת משטרה. ומכיוון שבית המשפט העליון אוכף נורמה ציבורית כדרישת סף משפטית – הרי שהשלב הבא יהיה לקבוע כי ראש הממשלה חייב להתפטר עם פתיחת חקירת משטרה (למען אמון הציבור, כפי שנקבע בהלכת דרעי). ומשזו תקובע כדרישה המשפטית, הרי שיאמרו כי לא ראוי שראש הממשלה ידבק רק בדרישה המשפטית הדווקנית ועליו לעמוד בנורמה ציבורית גבוהה יותר מהמשפטית. והרי העניין איננו רק משפטי, מדובר בשאלות שנוגעות לערכים. לנורמות.
    מעתה אמור: הודיע היועץ המשפטי כי הוא שוקל להורות על פתיחת חקירה – תופסק כהונתו של ראש הממשלה.
  •  

  • האנשים שהזכרתי קודם, חלקם לפחות, טוענים שיש להפריד בין המשפטי לציבורי. זו טענה לא הוגנת. לבני, ברק, יהו, נתניהו, בן-אליעזר, אילון, אורלב והחברים – הם לא ראו תחקיר של אילנה דיין, ולא קראו כתבה של מרדכי גילת. לא זה מה שהניע אותם. לא ראיונות ולא גילויים עיתונאיים. הם מסתמכים על הליכים במישור המשפטי – החלטות של היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליט המדינה, חקירות המשטרה, עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי בבית המשפט. יש מידה של חוסר הוגנות לסמוך במידה כזו על הליכים משפטיים מבלי לקבל את הכללים המשפטיים.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סבירות, שחיתות ציבורית, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s