פסק דין מינוי רמון – אמצע הדרך

פסק הדין השני הוא של השופטת ארבל. היא מתחילה מהכיוון השני: "נקודת מוצא המוסכמת על כולנו היא כי לראש הממשלה נתון שיקול דעת רחב… על הביקורת השיפוטית להיעשות בצמצום, בזהירות ומתוך ריסון רב".

היא מונה 3 שיקולים נגד ביטול המינוי: שיקול דעת רחב של ראש הממשלה, אישור הכנסת, וקביעת בית משפט השלום שלא היה קלון.  עם זאת, היא ממהרת לציין גם 3 שיקולים בעד ביטול המינוי: משמעות ההרשעה בפלילים, פרק הזמן הקצר שחלף מאז ההרשעה, ומעמד התפקיד אליו מונה, וכדי שלא נהיה יותר מדי במתח, היא גם קובעת בפתח פסק הדין: "טעמים כבדי משקל שלא קיבלו את המשקל הראוי להם בעת ההחלטה". זהו למעשה הפירוש של המונח "חוסר סבירות".

היא מסבירה: "הענקת משקל בלתי מתאים לשיקול רלוונטי או איזון בלתי סביר בין השיקולים השונים, עשויים להוביל לכך שההחלטה תימצא מחוץ לגבולות מיתחם הסבירות, ועל כן בלתי חוקית".  הם עשויים, ונחסוך את המתח: השופטת ארבל קבעה שמינוי רמון לשר לא היה חוקי.


וכך היא עושה את זה: ראשית, היא ממקדת את השאלה. היא מפנה מהדרך את שאלת הסמכות, וקובעת שהמינוי נעשה בסמכות. השאלה היא שאלה של סבירות שיקול הדעת שהפעיל ראש הממשלה בהחלטה על מינויו של רמון לשר.

ניסוח השאלה של השופטת ארבל הוא מוזר וחסר. חוק יסוד: הממשלה קובע שראש הממשלה רק מציע לממשלה את מי למנות. בעלת הסמכות, לפי סעיף 15 לחוק היסוד, היא הממשלה. החוק משתמש באופן מפורש במילים "רשאית הממשלה לצרף שר נוסף" ו"החליטה הממשלה לצרף שר".   חלק נוסף מהליך המינוי הוא אישור הכנסת, ורק לאחר אישור הכנסת השר מתחיל את כהונתו.  השופטת ארבל מתעלמת מההליך כולו, ומתמקדת בשאלת סבירות שיקול הדעת של ראש הממשלה. היא אף כותבת "ראש הממשלה כבעל הסמכות בהחלטה על מינויו של חה"כ רמון".


העניין המרכזי הוא אמון הציבור בשלטון, והאיזון בינו ובין התועלת שבמינוי. "בלא אמון הציבור בשלטון ובמערכותיו אין לחברה הדמוקרטית קיום".

"בהחליטו החלטה שעניינה הרכב הממשלה מחויב ראש הממשלה לשקול את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין – ועברו הפלילי של המועמד בכללים, ליתן לכל אחד מהם את המשקל הראוי לו בנסיבות העניין ולאזן ביניהם על פי תפישות היסוד של שיטת המשפט שלנו ועל פי חשיבותם היחסית לאור ערכי החברה".

בסופו של דבר, גם בפסק הדין של ארבל הנקודה היא איזון, והתחשבות בהרשעה של רמון במסגרת שקילת השיקולים בעד ונגד מינויו.


השופטת ארבל מביאה בפירוט את המעשה הפלילי של רמון, ואת הקביעות של בית משפט השלום לגביו: "גרסתו אינה עומדת על רגליים מוצקות… אי אמירת אמת… אינו בוחל להכפיש את המתלוננת… סירוס וסילוף האמת… לא דייק בעובדות בלשון המעטה… לא דבק באמירת אמת… הגזים והפריז… עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת". ומסכמת ארבל: "דברים כדרבנות".

ארבל מציגה גם את הצד השני באותו הליך פלילי: רמון הורשע בעבירה המצויה ברף התחתון של עבירות המין, מדובר באירוע נקודתי, חד פעמי, נמשך שניות ספורות, ביהמ"ש לא קבע קלון. ארבל כותבת כי למרות שהורשע בעבירת מין, "אין לראות בו עבריין מין". אבל שיקולים אלה, כותבת ארבל, רלוונטים בעיקר לגזר דין – ששם את המורשע במרכז, מתייחס לנסיבותיו האישיות, מתייחס לשיקולי גמול ושיקום והרתעה. בהחלטה על מינוי אדם לכהונה ציבורית, המוקד הוא האינטרס הציבורי.


ארבל מונה שיקולים נוספים נגד מינוי רמון:

1. עברו חודשים ספורים מההרשעה ועד המינוי – "עוד בטרם יבשה הדיו על הכרעת הדין וגזר הדין". התקופה, לפי ארבל, היא קצרה מדי.  זה נימוק מוזר מאוד: את נקודת ההתחלה של הבדיקה ארבל קובעת בהרשעה – ולא במעשה. ארבל לא בודקת מתי בוצעה העבירה אלא מתייחסת דווקא להרשעה, שזה לכשעצמו מוזר כי הבעיה היא לא ההרשעה אלא המעשה. אפשר להגיד אפילו להיפך – הבעיה היא לא בגזר הדין (שקבע שאין קלון במעשיו) אלא דווקא במעשה עצמו שביצע רמון.  תקופת הזמן שבין העבירה ועד ההרשעה תלויה במידה רבה במערכת המשפט ובסרבול הכרוך בה. משתמע מדבריה של ארבל שאם מוגש ערעור – זה מפחית מסבירות המינוי, שכן נקודת ההרשעה היא מאוחרת יותר.

נקודת הסיום שקובעת ארבל היא המינוי. שזה הגיוני לכאורה – אבל הבחינה של בג"צ היא בחינה בדיעבד, וגם אם תיאורטית נכון יותר משפטית לבחון את הסבירות בעת המינוי (שהרי בג"צ בוחן סבירות שיקול הדעת שהופעל אז), צריך לזכור שעובר זמן רב מהמינוי ועד הכרעה בבג"צ (ובפרשה זו גם הוגשה בקשה לדיון נוסף). קשה לחשוב על מקרה שבג"צ יגיד שכעת (בעת ההכרעה) עבר מספיק זמן אבל אז (בבעת המינוי) לא עבר מספיק זמן, ולכן יש לבטל את המינוי…

2. המעמד הבכיר של התפקיד אליו מונה רמון.

ארבל כותבת, בצורה ברורה מאליה, שרמון עבר מתפקיד שר המשפטים לתפקיד בכיר יותר, של משנה לראש הממשלה. זה נובע אולי מהמעמד הנמוך שמייחס בית המשפט העליון לשר המשפטים, אבל לפחות שווה איזשהו דיון: תפקיד “משנה לראש הממשלה”, שהיה עד כה חלק בלתי נפרד מה”משרד לפיתוח הנגב והגליל” (שמוחזק כיום ע”י השר יעקב אדרי), הוא תפקיד מעורפל. שר המשפטים, לעומתו, הוא חבר הקבינט המדיניבטחוני ויו”ר ועדת השרים לענייני חקיקהיו”ר הוועדה למינוי שופטים, ואחראי על היועץ המשפטי לממשלה, על פרקליט המדינה (מנהלית, לפחות) ועל הנהלת בתי המשפט. אפילו אם מה שבוחנים הוא רק אמון הציבור והיחס של הציבור, הרי שהמשנה לראש הממשלה נושא אופי פוליטי הרבה יותר משר המשפטים שנושא אופי ייצוגי יותר, שאחראי על מערכת המשפט מטעם הרשות השופטת ואחראי על נושאי חוק ומשפט ואכיפה ושלטון החוק ורוממותו.

אינני יודע מי באמת התפקיד הבכיר יותר, אבל האם ראוי להסתפק במשפט הזה: “לאחר שריצה חה”כ רמון את עונשו הוא שב אל שולחן הממשלה, זו הפעם בתפקיד בכיר יותר של המשנה לראש הממשלה”?
ארבל כותבת שתפקידו של המשנה לרה”מ אינו מוגדר בחוק, אבל כותבת ש”הינו תפקיד בכיר ביותר”. דווקא משום שמדובר בתפקיד לא ברור ושאינו מוגדר בחוק, ובעיקר תפקיד חדש – שעד כה רק אדם אחד עסק בו (לפני רמון), וגם זה בשילוב תפקיד פיתוח הנגב והגליל, אומר בעיקר שמדובר במקרה שבו האדם עושה את התפקיד, ולא התפקיד את האדם. במקרים אחרים, בכירות התפקיד נגזרת מהתפקיד עצמו, התחומים עליו השר מופקד, התקציב, החשיבות של הנושא בסדר היום הציבורי. אבל כאן מדובר בפירוש במקרה בו אופי התפקיד נגזר מהאישיות שממלאת אותו.

האמנם אפשר לקבוע מראש, לפני שמונה לתפקיד אדם כלשהו (שהרי שיקול הדעת של רה”מ נבחן טרם המינוי), שהתפקיד בכיר יותר מתפקיד אחר?


אלו השיקולים שמונה השופטת ארבל, ומגיעה למסקנה של אי-חוקיות המינוי.
בישיבת הממשלה בה אושר המינוי, אמר ראש הממשלה: “ח”כ רמון הורשע בבית המשפטשקלתי את המינוי של חיים רמון ואת כלל השיקולים בנושא זה – מחד גיסא את פסק הדין, העונש, ואת כל מה שכרוך בנושאקיבלתי את ההחלטה, וזאת אחרי שלמדתי את החלטת בית המשפט בנושא”. דברים אלה עמדו גם בפני הכנסת, במסגרת ההודעה שהובאה בפניה.
אבל ארבל לא קובעת סתם שמדובר באיזון לא ראוי, במתן משקל לא נכון, אלא "אינה מביאה בחשבון את הצורך בהבטחת אמון הציבור בשירות הציבורי ובטהרתוהתייחסות המצטיירת כמבטלת, הלכה למעשה, להרשעה בפלילים, משל הייתה כלא הייתה, חלפה עם הרוח".

השופטת ארבל אם כן קובעת שההחלטה למנות את רמון איננה סבירה, ולפיכך אינה חוקית. ויפים דבריה: מעשה זה "מעביר מסר ציבורי שאין בו לא הפנמת ערכים, לא כיבוד של הרשויות זו את מלאכתה של רעותה ולא הרמוניה בפעולתן, שהן מחויבות המציאות במדינה דמוקרטית". כך, בסיום פסק דין של שופטת בית המשפט העליון, בקובעה שמינויו של המשנה לרה"מ איננו חוקי, למרות אישור הממשלה ואישור הכנסת.

מילה אחת לא אמרה ארבל על המשמעות של אישור הכנסת את הבחירה, ולא הייתה צריכה מבחינתה – היא התעלמה מהכנסת בעת שהגדירה את השאלה בפתח פסק הדין, וממילא התעלמה מהכנסת בהחלטה עצמה.


לסיום, בפיסקה 15 לפסק הדין מעלה השופטת ארבל שיקול נוסף: העבירה שביצע רמון היא עבירה של מעשה מגונה, ויש בה פגיעה גם בכבוד וגם באוטונומיה של הקורבן. הגנה על כבודן וגופן של נשים היא אינטרס חברתי, כותבת השופטת ארבל. “אין לך חברה מתוקנת שבה כבודן של נשים נרמס והדבר מתקבל בשתיקה, ללא תגובה הולמת”. חלק מההגנה על ערכי החברה וכבוד האדם לא באים לידי ביטוי רק בהליך הפלילי, אלא בכל מקום שבו הדבר מתבקש ממהותו של עניין.

המסר היוצא ממינוי רמון, לפי ארבל, הוא של שחיקת ערכי כיבוד גופן, כבודן ורצונותיהן של נשים.
והיא שואלת – “כיצד מתיישב המינוי עם הצורך לשרש נורמות שאין להן מקום בחברה מתוקנת?”. אזכור לחוק כלשהו, או דוקטרינה משפטית מקובלת, או הלכה פסוקה של בית המשפט העליון – את אלה לא הוסיפה. האם מדובר בחלק מאמון הציבור? האם מדובר בחלק מסבירות שיקול הדעת? האם זה בתוך האיזון שיש לבצע, או שזה שלב מאוחר יותר?

האם מדובר בנגזרת של סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובעת שכל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שבחוק היסוד?

או שאולי פיסקה 15 לפסק הדין היא רק הערת ביניים, הנוגעת לאתיקה ומוסר, וחסרת תוקף משפטי?

 


בשורה התחתונה, פסק הדין של ארבל דווקא חד וברור: אין למנות לתפקיד בכיר בשירות הציבורי אדם שהורשע בעבירה פלילית, וטרם חלף די זמן ממועד ההרשעה.

על פניו מדובר בדעת מיעוט, שהרי שני השופטים האחרים קבעו שהמינוי חוקי – אבל למעשה שלושת השופטים חלוקים בדיעותיהם. פרוקצ'יה וגרוניס הם דעת הרוב מבחינת התוצאה, אבל מבחינת המהות והנימוקים – יש ביניהם פערים גדולים מאוד. במצב כזה, אפשר לקרוא את הנימוקים של פרוקצ'יה וארבל ביחד כדעת הרוב, אף שאין ביניהן הסכמה על התוצאה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סבירות, פסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s